top of page

פוסט נבחר

אחת לבטן הרכה


חטפתי מהלומה אחת הגונה. איך אומרים, ישר לסרעפת. ובלי להבין מה קרה בכלל מצאתי את עצמי מוטח שנייה אחר כך לקרשים.

בעגה המקצועית קוראים לזה Knockdown וזה קורה שניות בדרך כלל לפני ה Knockout. ההבדל בין השנים הוא בסך הכל הזמן שלוקח לשופט לספור עד עשר. משתופף והולם בכף ידו על משטח הזירה, אחת, שתיים, שלש, ארבע… יקום או לא יקום? חמש, שש, שבע… לצמיחה או לחידלון?, שמונה, תשע…

כאשר זה קרה, כמובן שלא הייתי מוכן.

טוב, זה תמיד כך. לא? או לפחות זה מה שאנחנו מספרים לעצמנו. בכל מקרה לא ראיתי מאיפה זה הגיע והתרסקתי ביחד עם הדמוי העצמי שלי לעומקים שלא ידעתי כמותם כבר שנים.

אולי הכואבת יותר מכל הייתה ההכרה בכך שהדימוי העצמי שלי כל כך שביר. אבל כששכבתי שם על הקרשים, באותם הרגעים האמת, לא כל כך היה אכפת לי. הייתי פשוט בשוק.

ההרגשה המידית שהייתה לי היא שנקרע חלק ממני. אבדן של אוויר ושל משהו שהוא יקר מאוד, מלווה בתחושת ריקנות כזו שמונעת גם מקרני השמש החורפיות של ינואר להאיר את צפונות הלב.

זה קשה לחטוף את האמת של אדם אחר וקרוב ישר לחיבורים של הצלעות, ובקרב פנים אל פנים, כשמורידים את המגינים של קור הרוח, אין משהו שיחצוץ וימנע מהכעס לזלוג לתוך העיניים ולטשטש את הראיה, כך שתתאפשר תנועת חמיקה או תרגיל הטעיה בדיוק ברגע הקריטי.

הנחת היסוד בדבר המשמעות שלי עבורו וזו שלו עבורי, התנפצה לרסיסים. זו שהייתה שם במשך שנים והיוותה לתפישתי את הבסיס לקשר בינינו נעלמה כלא הייתה, נגוזה. שבריה הזעירים פזורים היו מתחתי נועצים את חודיהם בבשרי.

את מקומה, ניבטת מעיניו תפשה משטמה גדולה כל כך וכאב של שנים שנח אורב. הסתתר מתחת לפני השטח כפי הנראה, צף, געש וניתץ בדרכו קרום דק של העמדת פנים ארוכה, מנומסת ולאה שעמלנו מסתבר לפרוש מעליו.

אחרי המכה הזו כבה אצלי האור. שלט הניאון של ה"למה" חדל מלהאיר את דרכי באחת. לא ברור אם מפני שירדה החשכה עלי או פשוט בגלל שמעצמת המכה בחרתי לעצום את עיניי. מה שכן, שם על הקרשים היה לי את הרצון להתמסר לכאב הבלתי נמנע ופשוט להיות, להיבלע בתוך האין. לתמיד.

אבל החיים הבנתי, הם הרבה יותר מלהיות בתוך הרגע הזה, כאן ועכשיו לטוב ולרע. החיים הם בעת ובעונה אחת גם להיות עולם ומלואו, מקצה הזמן ועד קצהו, בתהליך של גדילה והבטחה. והשנייה הזו שנקפה עבורי כמו נצח לא הייתה אלא כמכשול ארעי בחיי.

אז בחרתי פרשנות אחרת, חיובית. אזרתי כוח ושלחתי יד תומכת בכוונה להתרומם פעם אחת נוספת.

ויהי אור.

מסתבר שעברו כבר חודשים וחצי ורק עכשיו שמתי לב שהשופט עוד כפוף לידי, ממשיך וסופר את השניות היקרות רגע לפני ההכרזה הגורלית.

לקח זמן לערפל הכעס להימוג, להלמות הלב באוזניים לשכוך ולהכרה שהצמיחה עוד אפשרית לחלחל ולהגיע לטווח ההכרה. להבנה שאני עוד לא מחוץ למשחק ושזהו רק עוד שיעור ואתגר לחיים.

עוד דפיקה ועוד אחת ומתוך המעמקים של תעצומות הנפש עולה התקווה, הרצון, האמונה והידיעה שהקרב עוד לא תם. לפחות לא עבורי. וגם בסיבוב הזה אני לא מתכוון להפסיד.

וכך אני קם שוב. מתנער מאבק הזיכרון הכואב.

קם כי אני יכול,

קם כי אני ראוי,

קם כי זה לא נגמר עד שאני מנצח!

קרא עוד


Comments


סינון לפי נושאים
פוסטים אחרונים
bottom of page