בקול אחד
אי אפשר להמעיט בצורך בכנות עצמית כתנאי לכל תהליך של התפתחות אישית. זוהי רמת המודעות הבסיסית ביותר בעזרתה אנחנו יכולים להבין אם מה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים הוא אמתי, כזה שיש כוונה ומחויבות מאחוריו, או חלק ממסכת סיפורי הכיסוי וההסברים המלומדים שאספנו לאורך זמן במטרה להשתיק את המצפון הדואב כמו גם לתת טפיחת חיבה לאגו הענק שלנו.
זוכרים את הספר "כפתור ופרח" של אראלה הורוביץ? היה לי אחד כזה כשהייתי ילד. ספר שמאגד בתוכו פתגמים, ניבים ואמרות שפר לרוב. את חלקן כך אני זוכר, הבנתי די בקלות אבל היו מעטות שנשארו עבורי די סתומות או לפחות בדיעבד, לא הובנו לעומקן.
כזה הוא עבורי הניב "פיו וליבו שווים". בפשט משמעותו אדם ישר האומר את מה שחושב, אדם כנה האומר את אשר על ליבו. כלומר ברמה המודעת הוא אכן מאמין באמונה שלמה שאומר את אמת שלו, לעצמו ולאחרים.
כאן אגב עולה השאלה לגבי ערך היושר ומשמעותו. האם מדובר רק במצב רגעי, באמירה עכשווית כנה או שמדובר באדם שיגיד תמיד בדיוק את מה שחושב, ללא כחל ושרק, ללא התחשבות ורגישות לגבי הסיטואציה בה נמצא, ללא תלות במחיר אמירת האמת? ואגב, האם אנחנו לא אומרים בד"כ על אדם כזה שהוא פסיכי?
האם דין היושר הפנימי בזמן ההידברות שלנו עם עצמנו הוא כדין היושר בעת שאנו מתקשרים עם אחרים?
ובחזרה לעניין עצמו, בדרש משמעותו של הניב היא עמוקה הרבה יותר. שכן העובדה שאנחנו מספרים לעצמנו שוב ושוב את אותם הסיפורים לגבי הסיבות והאופן בו מתנהלים חיינו, ללא ידיעת האמת, גורמת לכך שאנחנו למעשה מפתחים אמונה שלמה כנה ואמתית באותם הסיפורים. הסיפורים האלו הופכים להיות האמת הפרטית שלנו, הם מגדירים את מי שאנחנו והופכים להיות חלק מהזהות העצמית שלנו.
ובכל זאת למעשה, הם היו ועדיין נשארו רק סיפורי הכיסוי שלנו. מעכבים ומונעים מאיתנו לראות את המציאות כפי שהיא באמת.
ובכן, מה הבעיה כאן? לכאורה אם אני לגמרי מאמין בסיפור הפנימי שלי וגם פועל על פיו הכל טוב לא?
זה תלוי בתוצאות.
כאשר התוצאות עונות על רמת הציפיות או אף עולות עליהן הכל אכן טוב. הבעיה היא שבהרבה מקרים הדברים לא מתנהלים על פי הציפיות שלנו. אנחנו פועלים בנחישות באמונה ואפילו בעצמה רבה ועדיין לא מצליחים להגיע לתוצאות המקוות.
מדוע? מפני שמעבר לרובד המודע קיים הרובד הנוסף של תת המודע ומי שבאמת מנהל את העניינים זה הוא. אם אין הלימה בין הכיוון שאליו לוקח אותנו המודע לבין הכיוון בו פועל תת המודע אנחנו פשוט נעצרים ובמקרה הטוב זוחלים לאט.
השפה שבה מדבר תת המודע היא בלתי אמצעית, לא מודעת, השפה הלא מדוברת. זוהי השפה הראשונית, הבראשיתית, שפת הגוף והנפש אותה למדנו מיד לאחר הלידה. בעזרתה שוחחנו עם אמנו, אבינו, עם עולם המבוגרים כולו. בעזרתה למדנו להשיג את כל צרכינו, באמצעותה למדנו לתת פרשנות רגשית לתחושות ולהכיר את מנעד הרגשות בין פחד לתשוקה בין סבל לאושר, זמן רב לפני שהוצאנו את המילה הראשונה מהפה – "אבא" :-) או "עוף" במקרה של הבן השני שלי.
לפיכך זוהי גם השפה השלטת, ובהינתן קונפליקט בין הנאמר מתוך מודעות לבין הנאמר באופן בלתי אמצעי ברור ידה של מי תהיה על העליונה. כאשר יש אכן קונפליקט בין השתיים, יוצר הדבר בלבול מוחלט ותסכול אצל השומע חסר האמצעים והכלים להתמודד עם הסיטואציה, בין אם מדובר בנו או באדם אחר.
ואכן, בכדי שנוכל לזוז קדימה, להגיע לתוצאות ולהשיג את ההצלחה אותה אנחנו רוצים חייבת להיות הלימה בין המודע לתת המודע. אנו צריכים ללמוד איך לנפץ את הסיפורים המעכבים, המסמאים והנוחים, לגייס את תת המודע לטובת המטרות שלנו ולדבר בקול אחד. ברור, בהיר וחד.
התהליך הזה דורש קודם כל את המודעות ואח"כ אומץ להביט פנימה בכנות עצמית כזו שיכולה לרדת לבסיס המניעים, הדחפים, הצרכים והתשוקות שלנו, כזו שיכולה להאיר ולהראות לנו מי אנחנו באמת. ההבנה והידיעה הזו מאפשרת התחלה של מסע חדש ועצמתי, מפני שכשאנחנו מדברים בקול אחד אין מי שלא יקשיב.
