גמישות מחשבתית
אמרתי לחבר שלי שיהיה כיף. שנצא, שנרוץ, שנשתה קצת יין. סוג של תחליף לאימון של שישי בבוקר.
ובעצם למה לא. צריך לפעמים לשבור את השגרה, גמישות מחשבתית קוראים לזה. יש תכנית אימונים ויש את הצורך לדבוק בה. לדקדק בכל פרט כי אם לא… בדיוק. "יש להפסיק לתת לפחד הזה לנהל את השגרה" אמרתי לו" ולהתחיל לתבל את התוכנית בדברים שהופכים את העשיה הספורטיבית הזו להנאה גדולה יותר."
גמישות כידוע מונעת פציעות, מגדילה טווחי תנועה ומשפרת את היציבות. הגמישות המחשבתית גם היא עוזרת להימנע מפציעות רגשיות ,מצניחה למשברים עמוקים על ידי זיהוי אלטרנטיבות והפיכתן לאפשריות וברות ביצוע. ואכן בדיוק כמו גמישות פיזית משיגים אותה איך לא, על ידי תרגול.
ואיזה הזדמנות היא טובה יותר מאשר חצי מרתון בין היקבים. נוף של כרמים, מזג אוויר כמו שרק הסתיו הישראלי יודע לזמן. ריצת שטח שהיא חוויה מיוחדת במינה עם תחנות התרעננות בהן מגישים יין משובח. מה שבטוח תהיה ריצה "בראש טוב". הוספתי בחיוך וחתמתי את מסע השכנוע הקצר שהוכתר בהצלחה.
חמש בבוקר וכבר ממוקמים בשטח הזינוק. רצי מאה הקילומטר במרוץ תנ"ך תש"ח מגיעים בטפטוף איטי וחוצים את שחר הסיום. כבוד. אנחנו כאמור, באנו רק להשתעשע.
זינוק. ישר לזרועות אוויר הבוקר הקריר. תענוג. מתחיל בקצב חזק ומגלה להפתעתי שאני בחוד החנית, ברביעייה המובילה. עוד שני קילומטר ואני תופס את המקום השני.
להנות אני מזכיר לעצמי, זו המטרה. שכחת? ומגלה שזה בדיוק מה שאני עושה. נותן לגוף פשוט לרוץ. משחרר את כל העכבות, את המחשבות על מה שהיה ומה שצפוי בהמשך ופשוט נותן לגוף לעשות את מה שהוא יודע. הקצב הוא גבוה והתחושה מדהימה. הדמוי המתאים ביותר שקופץ לי לראש הוא רכיבה על אופנוע כבד, על האוכף, נותן בגז ומרגיש את הכח הבהמי הזה מתפרץ מתחתי, את תחושת החופש, ויודע שאני יכול לסמוך על המנוע הרועם שיקח אותי בבטחה למחוז חפצי. כך גם הגוף בתנועה שהיא מתוזמרת, חלקה ושקטה, לוקח אותי קילומטר אחר קילומטר בבטחה ועוצמה על הדרכים הלבנות קדימה.
תחנת רענון ראשונה מתגלה מעבר לעיקול הדרך. כוסות יין אדומות, קרירות, מזמינות, מסודרות בקפידה על השולחן, קוראות תיגר. אז לעצור בתחנת הריענון ולטעם מהיין או להמשיך? "לטייל" או לרוץ? להמשיך ולהחזיק במקום השני, לרוץ חזק עד הסוף או לחפש את החוויה השונה המיוחדת כפי שהתכוונו המארגנים לתת? ומה עם הגמישות המחשבתית שבאתי לתרגל?
דילמה.
מבט כנה פנימה ובדיקת מצב. תכלס אני לא שותה אלכוהול. זה רעל. אז מה פתאום שאשתה עכשיו ועוד תוך כדי ריצה? גמישות מחשבתית, זוכר? אני עונה לעצמי. זה כל הרעיון, לצאת מהריבוע.
מצד שני ההנאה שבריצה חזקה כזו היא עצומה. תחושת החופש, החיבור לגוף, לנוף, לדרך היא אמיתית ברורה ומדויקת. וכן, יש כאן גם את ההזדמנות לפודיום.
הזמן לבחור הוא עכשיו. הגמישות המחשבתית שלי מתבטאת בכך שהברירה, האלטרנטיבה היא מבחינתי אפשרית ובאמת באה בחשבון. אבל ברור לי באותה המידה שזה שקיימת אלטרנטיבה זה בהחלט לא מחייב אותי לבחור בה.
יין או פודיום? לתת להזדמנות הפודיום לחמוק בשם הרצון לממש ברירה אפשרית או לא?
התשובה היא פשוטה מבחינתי. נותנים בראש.
מנזר לטרון מתקרב והולך, מסמן פוטנציאל לעלייה תלולה בקילומטר ה 19 לקראת סוף המסלול. "לא יכול להיות שזה המסלול" אני אומר לעצמי, מסרב לראות את סימוני הדרך הברורים ופונה שמאלה.
אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות. חד וחלק. 500 מטר של ריצה בכיוון הלא נכון מבהירים לי זאת היטב. עוצר ומסתובב על עקבותי. פספסתי את הפנייה כי לא הייתי מוכן לראות את המציאות כפי שהיא. והמציאות בשלה, מגיבה בעוצמה על עוורוני הרגעי.
"הלך המקום השני, ואולי גם השלישי" אני חושב. מגלה פתאום שזה ממש לא אכפת לי. Shit happens, זה חלק מהעניין. אתה יודע איך מתחיל המירוץ אבל אין לך מושג באיזה הפתעות תתקל בדרך. הקלות בה אני מקבל את מה שקרה, חוסר האכזבה שאני חש גורמים לי להבין פתאום שהנה התגמשתי.
מטפס ועולה. רואה את הרץ שנמצא במקום השלישי כמה עשרות מטרים לפני, מזהה הזדמנות נוספת. נותן הכל, והגוף לא מאכזב. חולף על פניו וממשיך. עוצר את השעון על שעה ו40 דקות, מקום שלישי כללי. מגלה שטעות הניווט שעשיתי תרמה בסה"כ עוד קילומטר לאורך המסלול.
לא רע בסה"כ. מירוץ מהנה, תוצאה מעולה ועוד הזדמנות גדולה ללמוד על עצמי.
תכלס, לא יכולתי לקוות לאימון שישי טוב מזה.
