top of page

פוסט נבחר

המאחורה של הדברים


עשיתי לאחרונה רילוקישן. הסטרטאפ הקודם נסגר בפתאומיות והחדש נמצא במדינה אחרת שהיא לא ישראל. מדינת תל-אביב.

מכירים?

מעבר לטיפוסים המוזרים שמסתובבים בה חבושי אוזניות, סמארטפון דבוק לכף היד וקורקינט צמוד, זו מדינה שלא ניתן לנסוע אליה למרות שיש לנו גבול משותף איתה. בשביל להגיע אליה צריך דרכון מיוחד בשם "רב-קו".

יש לה מעבר גבול עם שומרים בכניסה. יש מכונת שיקוף ואפילו את הדלת האוטומטית הזו, שבדיוק לא עובדת כשאתה מנסה לעבור בה עם הכרטיס. וגם המון אנשים סופר ממהרים, כל הזמן, לא ברור לאן. ממש כמו בנתב"ג.

וככה כל יום, כבר שבועיים רצופים אני זוכה כל בוקר לעבוד בחו"ל. יש לה לתל אביב וויב מיוחד. סוג של ניגודיות. תערובת בין מתקדם למתעכב. בין ישן לחדש. זה נגן הסקסופון הוותיק שמנסה לנגן שירי ארץ ישראל מהתווים על המדרכה למרגלות מגדלי ענק זכוכיתיים, עכשוויים, כשברור שאין לו מושג ירוק איך הם אמורים להשמע. אלו האנשים הסופר נחמדים שהופכים ברגע לזומבים לא רואים, לא שומעים, לא מדברים ברגע שיוצאים לשוטט ברחובות. זה המשרד שבו אני עובד. תלוי בקומה ה34, נוגס בתאנה קרירה ולוגם אספרסו מגונדר בדיוק מעל שכונת יד אליהו הפרושה מתחתי.

אני פתאום מבין שהסיבה האמתית שיש לי תחושת חו"ל כזו חזקה היא הסיבה שאני מתנייד בה ללא הרכב שלי. איש נטול אוטו. חשוף לגחמותיה של התחבורה הציבורית.

יש בזה סוג של איבוד עצמאות, הצורך להתאים את עצמך למערכת סביבך, ללו"ז של אחרים. לצאת מהעבודה בזמן מסוים. לנסוע באותה הדרך. לשחרר את השליטה ולהפקיד את האחריות על הניידות שלך בידי אחרים.

ואולי אפילו יותר מאיבוד חופש התנועה אלו הם הנופים החדשים שמתגלים לי בכל בוקר.

את רוב הארץ נודה אנחנו מכירים מזווית הראיה של הנהג, מנקודת המבט של איך נראים הדברים כשאני נוסע על הכביש. כשאני רוצה להגיע למקום מסוים, אני מדמיין אותו דרך העיניים של נהג. כשאני חושב על הדרך לשם, אני חושב על הכבישים.

ממושב הרכבת הדברים נראים אחרת.

הדרך נראית אחרת, הנופים נראים אחרים, הארץ נראית אחרת. כשאני נוסע ברכבת אני רואה את המאחורה של הדברים. את הצד האחורי של אזור התעשייה, של המוסכים, של המחסנים. את הצד האחורי של שלטי החוצות, של השדות, של הכבישים. העובדה שברכבת נוסעים כל יום אלפי אנשים כנראה לא חילחלה אצל מי שמחליט כי הצד האחרוי של הדברים הוא פשוט מכוער, עצוב, מוזנח ובעיקר עזוב.

אין פלא לפי כך שאף אחד לא טורח לנקות את החלונות של קרונות הנוסעים. עטויים שכבת אבק עבה, אפורה, לא מזמינים, לא מאפשרים להביט החוצה. משאירים אותנו מנותקים.

אז תגידו שזו בחירה שלי לנסוע כל יום כך לעבודה. שזו שאלה של סדרי עדיפות.

צודקים. ועדיין אני שואל את עצמי בכמה דרכים נוספות שאני הולך בהן על אוטומט בחיים אני רואה רק את המאחורה של הדברים.

בכמה דרכים אני רואה רק את המכוער והעצוב מסביב? כמה אני מנותק?

בכמה דרכים יש לי את האפשרות ואני יכול בהחלטה של רגע להחליף את כלי התחבורה ולבחור בנקודת מבט חדשה. נקיה, בהירה ושמחה.

Comments


סינון לפי נושאים
פוסטים אחרונים
bottom of page