המחסום שלי
קר, רטוב וחלק. זו המחשבה הראשונה שאני זוכר.
אחר כך הגיע גם הריח הכבד של הטחב, והד רפה במרחב, קול ידי המתחככת בסלע. הזדקפתי בזהירות. עוצר ומאזין. אני במערה.
חשוך כאן.
סריקה מהירה את עצמי מגלה לי שאני בסדר, או שלפחות הכל נמצא במקום. בבת אחת הזמן מתחיל לנוע שוב. תחושה חזקה של מציאות.
רק קול של מים זורמים במרחק מאחורי מפר את השקט. אני מגלה שקל לי לנשום למרות הלחות הרבה באוויר. העיניים מסתגלות לאט לאט ואני מצליח לזהות את מתאר הסלע שמסביב. אפרורי, גבשושי ומעט מנוכר. תקרת המערה תלויה רק כמטר מעלי חשופה ושחורה והקירות משתפלים סביבי כמו פעמון גדול ושתקן. הקרקע רכה. אצבעות רגלי מתחפרות בעפר הרך והרטוב. אני פונה לאחור.
נראה שאני בקצה של מערה. היא ממשיכה ומתעקלת שמאלה בכיוון שאליו אני מסתכל. אחרי כמה רגעים אני שם לב ששם, מעבר לעיקול האור חזק קצת יותר.
אין סימנים שמישהו היה כאן לפני או נמצא כאן איתי. ואם יש אני לא רואה אותם. התחושה היא של משהו ישן מאוד וגם חדש באותו הזמן. איך הגעתי לכאן?
מתקדם מספר צעדים. יש לי הרגשה של בטחון. השקט היחסי הוא נוח. מזכיר לי את דממת הבוקר של הצפון הרחוק. במציאות שיש בה בטחון. כזו שלוקחת את הזמן שלה ונותנת לדברים להיות בדיוק כפי שהם. נינוחה ואופטימית.
מתבונן בזהירות מעבר לעיקול, ושם מתגלה מולי הפתח. והוא רחב יחסית, מזכיר בצורתו מלבן. קול המים מסתבר מגיע ממפל קטן שחוסם אותו ומעבר אליו. אור.
קילוחי המים יורדים בערבוביה מראש הפתח, משחקים עם האור שחודר דרכם. מנצנצים, בוהקים, פוערים ביניהם חורים אקראיים, מתחברים שוב וזורמים למטה. מתיזים באלפי טיפות, חוגגים את המפגש עם רצפת הסלע. חיים.
מסתמן שהדרך היא אחת. לכיוון הפתח לכיוון האור. המערה נדמה היא רק ההתחלה. או לפחות ההתחלה שלי. ולהגיע אל האור, לצאת ולעבור דרך מסך המים נראה כמו הדבר ההגיוני ביותר לעשות. אני מתקדם.
המים יורדים עכשיו כמה סנטימטרים לפני. עוד צעד אחד ואני בתוכם. דוק של ערפל מכסה את פני והוא קריר ומרענן. אני יודע שהמים קרים כקרח, להבים מושלמים של וודאות, חוצצים בין הכאן לשם. ושלעבור דרכם משמע להירטב. משמע להיחשף, משמע לחוות כאב, משמע לצאת ולא לחזור.
יש אור גדול בצד השני. יש הבטחה לחום, לחופש ולעצמאות. יש את התקווה ואת ההזדמנות. יש את הוודאות של אושר. צועד קדימה.
רעש, שאון המים מחריש אוזניים. קרים ומכים בעצמה. פולשים לכל פינה בגוף נוכחים בהווייתם באלפי עקצוצים. ובפנים בריכה של שקט. המים לוקחים איתם את הכל, מנקים ומשאירים אותי אחריהם בנפש צחה, זכה וחלקה שיש בה כמיהה ותקווה ואופטימיות. צועד קדימה.
אני בחוץ.
