הפרדוקס שבשינוי

שינוי. משמעו תזוזה, תזוזה שיש לה סיבה ומטרה.

מקורו בקבלת תוצאות שאינן משביעות רצון וקיומו של פער בין המצוי לרצוי. כאשר המניע לפער, בין אם תחושה של סבל ובין אם מבוסס על אמונה בקיומו של עתיד טוב יותר, אינו חשוב. העיקר הוא הרצון שמתעורר בנו לפעולה וכאמור לתזוזה.

הביטוי המובהק של השינוי, כזה שניתן למדידה, הוא בפעולות החורגות ממה שנחשב לרגיל עבורנו, פעולות שבתורן מייצרות גם תוצאות אחרות ממה שהיינו רגילים לקבל. אך זהו הפשט בלבד. עיקרו של התהליך הוא דווקא במישור הסמוי מן העין, באינטראקציה בין המודע לתת המודע.

פה המקום לציין ששינוי, כזה שמדובר בו כאן, מוגדר כתהליך שמטרתו החלפת דפוסי חשיבה והתנהגות נבחרים, באופן מוחלט, מלא וסופי. ולא כאירוע, כמאמץ קצר טווח, קרי התגייסות להשגת מטרות ותוצאות קצרות מועד ויהיו גדולות ומשמעותיות כשיהיו.

אז קיבלנו החלטה וגם התחלנו לפעול בנחישות והתמדה בכדי לייצר את השינוי המבוקש. אנחנו עושים דברים שלא עשינו בעבר וגם מתחילים לראות תוצאות. מתרכזים במה שקל לנו למדוד ולהבין ומזניחים את הסמוי מן העין.

כשזה מצליח לנו אנחנו בטוחים שהבנו את העסק וקוראים לזה "הצלחה מעשית", מנתחים את גורמי ההצלחה וממשיכים אל השינוי הבא כמעט בצורה אינטואיטיבית וזה נהדר.

אבל יש מקרים בהם הדברים אינם קורים כפי שתכננו. איפה שהוא לאורך הדרך אנחנו מאבדים את המומנטום, ההתלהבות דועכת, ויש תחושה פנימית ההולכת וגוברת של התנגדות. אנחנו מרגישים כאילו קיים בנו, בתוכנו, גייס חמישי, כזה הפועל נגדנו. מעכב ומכשיל אותנו, פעם אחר פעם, בדרך שלנו אל השינוי והתוצאות הנכספות.

הדבר קורה דווקא כשאנו מנסים לעשות שינוי מהותי ומתמשך בחיינו כגון: ירידה במשקל, הפסקת עישון, שינוי אורח חיים, עיסוק מתמיד בספורט, ניהול התקציב המשפחתי, קידום הקרירה או העסק ואפילו יצירת זוגיות נפלאה. למעשה הקושי להשתנות, התסכול כשזה לא מצליח והדעיכה חזרה לדפוסי הפעולה הישנים יכול לתפוס אותנו בכל מישור של החיים.

למה? כי לא בזה העניין. כאמור אין שום מתאם וקשר בין טיבה של המטרה אותה בחרנו, בין הדבר אותו אנו רוצים לשנות או החשיבות שאנו מייחסים לו לבין היווצרות הקושי ליישם את השינוי המבוקש.

אז אם זו לא הבחירה במטרה "שגויה" מה בכל זאת הוא הגורם לחוסר ההצלחה במקרים מסוימים?

הגורם כאמור נמצא ברובד הסמוי מן העין. זהו הרובד אותו אנו לוקחים כמובן מאילו או לפחות מחזיקים בציפייה שיסתדר ויתנהל מעצמו על פי התפישה בה אנו אוחזים והשינוי אותו אנחנו מנסים לחולל כרגע.

אנו מצפים שתהה הלימה טובה בין המניע והכוון של תת המודע לתזוזה לבין מה שמזיז אותנו בצורה מודעת, קרי הרצון והאמונה שאנו מחזיקים בייתכנות של השינוי המבוקש. אבל זה לא תמיד קורה. בטח שלא מאליו וללא המודעות הנדרשת, כולל הבנת חוקי המשחק.

האתגר הראשון והמתבקש לפתרון חוסר ההצלחה הוא רתימת תת המודע אל רצון המודע ולשם כך יש כלים רבים ומגוונים: בניית תמונת עתיד רצוי של הצלחה, אוטו-סוגסטיה, חיזוק החוזקות, טיפוח ערך עצמי ודמוי עצמי גדולים יותר ועוד. פעולות שתכליתן היא אחת, דיבור אל תת המודע בשפתו שלו על ידי העברת מסר של תמונה חדה וברורה כזו שמייצרת תגובה ורגש חיובי הקשורים בשינוי.

לא פשוט אבל בהחלט בר השגה כל עוד מתקבלת ההחלטה ויש מוכנות ומחויבות לעשות את כל מה שנדרש בכדי לגרום לזה לקרות. אבל זה לא מספיק.

האתגר השני והקשה יותר הוא שבירת הפרדוקס המובנה בתהליכים של שינוי.

כשאנו דורשים מעצמנו תהליך של שינוי הרי שאנחנו דורשים מעצמנו באותה נשימה גם יציאה מאזורי הנוחות ותשלום מחירים שכן זוהי המשמעות של שבירת דפוסי פעולה.

כלומר אנו עושים דברים לא נוחים, דוחים סיפוקים קצרי טווח, מונעים מעצמנו הנאה או במבט מכיוון אחר גורמים לעצמנו לסבל במודע. אנחנו מוכנים לשלם מחירים בטווח הקצר בכדי לייצר רווח עתידי גדול הרבה יותר. וזו אכן חשיבה והתנהלות מאוד הגיונית ונכונה עבור אדם מבוגר. העניין הוא שתת המודע שלנו מתנהג וחושב כמו ילד בן שבע והוא כלל לא מבין את הדברים באותה הצורה.

כולנו עברנו תהליך של ביות. חונכנו גם בשיטת המקל והגזר, העונש והתמורה, וכולנו מחזיקים בתפישה שגמול מקבלים על הצלחה ועונש על אי הצלחה. ואם לא חונכנו כך הרי שלכאורה החיים מלמדים אותנו בדיוק את זה. לא משלמים לנו על כישלון ואף מפסידן לא חוזר הביתה עם מדליה.

מבחינתו של תת המודע, בתוך תהליך של שינוי, אנחנו מבקשים ממנו לבצע פעולות, לעשות דברים בצורה שונה כאשר התוצאה של פעולות אלו היא תחושה של קושי גדול וסבל. כלומר נתפסת מבחינתו כסוג של עונש.

ובהבנה שלו, אם הוא נענש הרי שהפעולות האלו שהוא מתבקש לעשות ועושה הן שגויות, לא נכונות. לא מתאימות. ובכך הוא מקיים בעצם את אותו דפוס חשיבה, בדיוק כפי שחינכנו אותו מאות פעמים בעבר לעשות.

כלומר, המסקנה שלו היא שהוא צריך לחדול מלעשות את מה שהמודע רוצה ולחזור לפעול בדרך הישנה שהוא מכיר כדי לא להיענש, אבל מצד שני גם הפעולות הישנות גרמו לו לסבל...

כך אנחנו מכניסים אותו למבוי סתום ללא כלים ויכולת להתמודד, שכן לא הפעולות הישנות ולא החדשות מייצרות עבורו גמול חיובי, שתי הדרכים מובילות לתחושת לסבל כלומר על שתיהן לתפישתו נענש.

התגובה שלו, כאשר אנו מתעקשים בנחישות מודעת ודורשים להמשיך וללכת בדרך השינוי שוב ושוב, כלומר חוזרים על התהליך ומייצרים עבורו תחושה של סבל מתמשך היא בדיוק כפי שמתנהג ילד בן שבע במצבים כאלה של חוסר אונים. הוא לוקח את הכדור, הולך יושב בצד ומכריז "פוס משחק". ובעולם המודע, השיקוף של החוויה למהלך הזה שלו היא אותה תחושת תקיעות, עצירה, תסכול ובמובן הפיסי אי ההצלחה לעשות שינוי.

במילים אחרות, ההתנגדות הפנימית לשינוי היא מובנית, מתבקשת וצפויה. באותה המידה בה רוצה המודע בשינוי, רוצה תת המודע למנוע אותו. וזה בדיוק הפרדוקס המובנה בתהליך של שינוי.

ובכל זאת אנו מאמינים כי ניתן לבצע שינוי. בכל זמן, בכל גיל, בכל סיטואציה ומקום, ויש לנו גם הוכחות לכך כי כאמור לעתים זה כן מצליח לנו ולאחרים.

אז מה עושים? איך שוברים את הפרדוקס המובנה בשינוי אחת ולתמיד? הרי לא נעבור עכשיו סדרת חינוך ושטיפת מוח מחדש. ותכלס, למי באמת יש את זמן לזה במציאות המוטרפת לה אנחנו קוראים חיים.

לא, הפתרון הוא שונה לגמרי...

#יציאה מהתקיעות