השאלה שאסור לשאול
רמז: אין רמז, תקראו עד הסוף.
כל תהליך של שינוי מותנה ביציאה מאזור הנוחות. מה אני מחדש בזה? כלום.
מה שאנשים לא מפנימים זה את תחושת חוסר הנוחות. קל מאוד לדבר על זה, נראה אותכם עושים את זה.
תשאלו לדוגמה כל עצמאי איך הוא מרגיש כשהוא צריך להתעסק עם שיווק ופרסום? כמעט כולם יספרו לכם על תחושת הקבס, הדחייה, הרתיעה והחלחלה מעצם המחשבה על זה.
למה ללכת רחוק, תראו אותי. לשווק את עצמי זה האמאמא של חוסר הנוחות עבורי. לגרור את עצמי אל הכיסא מול המחשב ולהעלות פוסטים זה יותר קשה לי מנטלית מלצאת לריצת מרתון. ועשיתי כמה כאלה... תשאלו את מי שמכיר אותי.
אז החלטנו, אחרי זמן של התלבטות, אזרנו אומץ ואשכרה יצאנו מאזור הנוחות בדרכנו אל הלא נודע, ותאמינו או לא זה מרגיש ממש לא נוח. בעצמות.והכי גרוע שיש שם את הייצר הזה שמנדנד ומושך אותנו חזרה. אל הנוחות החמימה שלנו. ויש לו טריקים ושטיקים ואלף מניפולציות. הוא מכיר את כל הנקודות הכי חלשות שלנו ולפעמים הופך את הדרך אל כיסא המחשב לבלתי אפשרית כמעט.
אבל אנחנו חזקים, ואנחנו נחושים, ובנינו לעצמנו למה חזק מספיק כדי לעמוד בכל איך (ניטשה) וגוררים רגלים ממאנות לכוון הכיסא צעד אחרי צעד עד ש...
עד שהיצר המניאק שולף את קלף הניצחון ושואל את השאלה שאסור לשאול: "האם זה באמת הכרחי?"
כי זה אף פעם לא הכרחי. גם בשאלה של חיים ומוות זה לא הכרחי כי תמיד, אבל תמיד יש אלטרנטיבה לפעולה שהיא לא הפעולה שאנחנו עושים ברגע הזה.וכשמתחיל דיון מחודש על מהי דרך הפעולה הנכונה, זה מחזיר אותנו אחורה אל השלב של לפני ההחלטה, אל השלב הפסיבי, השלב של המחשבות וההתלבטויות. השלב בו אנחנו לא פועלים ולא מייצרים תוצאות.
הייצר הנפלא שלנו בדרכו הערמומית, בשאלה לכאורה לגיטימית ואחראית על אלטרנטיבה, עוצר אותנו מלהגיע אל הכיסא ויוצא בתרועת ניצחון בעוד אנחנו נשכבים מהורהרים על הכורסא מול הטלוויזיה...
אבל אני, אחרי שנים של עיסוק בספורט אתגרי ולמידה של חוסן מנטלי למדתי להשתיק את הייצר וקבעתי חוק לעצמי: "החלטות לא מקבלים בעליות"
קבעתי שלא לקבל החלטות גורליות, כבדות משקל בזמן שאני נמצא בעיצומה של עשייה, בה אני מתקדם ועולה.
אז את השאלה שאסור לשאול אני פשוט לא שואל. עושה את דרכי קוממיות אל כיסא המחשב, יושב וכותב פוסטים שיווקיים.
איך אתם יודעים שאני לא מחרטט אתכם?
אתם קוראים את הפוסט שלי לא? 😊
