חותמת גומי
הקונפליקטים הכי קשים הם שלנו עם עצמנו. רוצה ולא רוצה. צריך אבל מפחד, מתכוון אבל לא מוכן לשלם את המחיר.
האם לעזוב את העבודה או להישאר?
האם לסיים את הזוגיות או להילחם עליה?
האם להמשיך להשקיע בעסק למרות שעדיין לא מרוויח?
האם להמשיך לריב עם הבן שלי או לסלוח?
הנטייה הטבעית שלנו היא לרוץ ולהפעיל את האונה השמאלית ולנסות לפצח את הקונפליקט בדרך של ניתוח התועלות מול הסיכונים. בראש, או בטבלת אקסל, או סתם מענים את עצמנו בלופ אינסופי של מחשבות בעניין. מנסים לענות על השאלה מה נכון יותר לעשות.
לבסוף, גם אם על הדף מתברר שיש עדיפות לאחד הצדדים בהחלטה, וברור לנו לכאורה מה הצעד הבא, זה עדיין לא מרגיש לנו נכון. לא מרגיש שלם. משהו חסר משהו לא מדויק.
זה קורה כי אנחנו לא מסתכלים על הקונפליקט, על הבעיה מהזווית הנכונה.
התשובה לא קשורה רק במה כדאי יותר לעשות. היא לא רק במישור של ה Doing.
התשובה נמצאת גם בצד השני של המוח. בצד הימני. גם במישור של ה Being.
ב 99% מהמקרים מדובר בקונפליקט ערכי. פנימי. שני ערכים שמתנגשים.
נאמנות לעבודה או לעצמי?
אהבה ונתינה או חופש וגיוון?
הצלחה אישית או אחריות אישית?
צדק או חמלה והכלה?
מה יותר חשוב?
איזה ערך מנצח?
יש בכלל מנצח בקונפליקט ערכי?
התשובה האמתית נמצאת אצלכם.
אבל היא עוברת דרך המוכנות והאומץ להתבונן פנימה.
עמוק בלב אתם יודעים מה נכון לכם יותר. במקרה הזה ללכת בעקבות הלב שלכם זה הפתרון הנכון.
הקונפליקט קיים או קורה כאשר אנחנו לא מוכנים באמת להקשיב או להתבונן.
כשהרצון, התשוקה או הכוונה מנוגדים למה שאנחנו יודעים שהוא הדבר הנכון לעשות.
אנשים מגיעים לאימון מכל מיני סיבות. לאו דווקא מהסיבות הנכונות. הרבה פעמים יושב מולי מתאמן ומחפש אשרור. מחפש להצדיק את הצד שמנוגד למצפון בתוך הקונפליקט הפנימי שנמצא בו.
כי בראש שלנו אם מישהו שמהווה סמכות עבורנו שם את ידיו ומאשר את הדרך שבה אנחנו רוצים ללכת זה מאפשר לנו לסתום למצפון את הפה.
אם מישהו אחר יחתום לי על החלטה שמרגישה לי לא טוב עמוק בפנים, אז אולי אני אוכל לחיות עם זה. מישהו אחר יעזור לי לשאת בכובד האחריות. מישהו שיהיה ערב לי.
אבל אני לא חותם. רק מאיר עם פנס גדול את עומק הלב.
ורק המתאמנים שהם אמיצים מספיק להתבונן, נשארים.
האחרים הולכים לחפש חותמת גומי במקום אחר.
ואתם? איזה סוג של חתימות אתם מחפשים?
