top of page

פוסט נבחר

חכו... שנייה


אנחנו מכורים! ואני לא מתכוון לאותן הקלישאות הרגילות. אלא לסוג הקשה ביותר כזה שהוא גרוע אף יותר מהתמכרות פיזית.

אני מדבר על ההתמכרות לגירוי חיצוני מוחי ותהיו איתי שנייה סבלנים לפני שאתם פוסלים על הסף וממשיכים לפוסט הבא.

אתם יודעים מה, בשביל הסר ספק בואו נעשה ניסוי קטן.

סוג של אתגר. I challenge you.

מוכנים?

אני מבקש שתחכו שנייה, שתקחו לעצמכם 15 דקות. כן ממש עכשיו. רבע שעה שבה אתם יושבים ולא עושים דבר. ממש כלום. זאת אומרת לא טלוויזיה, לא ספר, בטח שלא סמארטפון. בקיצור ללא גירוי חיצוני מכוון. לא כזה שאחרים מפעילים כלפיכם ולא מהסוג שאתם יוזמים. פשוט שבו ותהיו.

נו...אני מחכה לכם.

לא ממשיך, מבטיח.

חזרתם?

מצוין.

לא, אני לא מתכוון אליכם, אלו שרק עשו סימולציה, שעשו את התרגיל רק בכאילו. אלו שאומרים "טוב נגיד לרגע שעשינו מה שביקש" ממשיכים לקרוא הלאה לראות מה הפואנטה של הדברים. אתם שעושים את הדברים כאילו בחיים ובעצם מעבירים את כל החיים בכאילו. (הרגזתי אותכם הא?)

אל תתבלבלו.

בשביל להבין לעומק את מה שאני מדבר עליו. בשביל לחוות את משמעות ההתמכרות צריך ממש לעשות את התרגיל.

כן, להעז ולשבת בשקט כמה דקות. בערנות מלאה.

אז איך היה?

קשה הא?

תנו לעצמכם דין וחשבון. הצלחתם או שהקושי לשבת בלי לעשות כלום פשוט שיגע אותכם.

מחשבות כמו "מה זה השטויות האלו" או "זה בזבוז זמן מוחלט" בטח חלפו בראש שלכם.

ומה זה אומר עליכם?

העובדה שאתם צריכים לגרות את המוח נונ-סטופ. כל הזמן, כל היום. כי אם נפסיק לרגע אז... ומזל הוא שאנחנו ישנים לפעמים.

כאילו שלא מספיקים לנו הגירויים החיצוניים, העבודה, האנשים, המיילים והמסרונים שנדחפים ומנהלים את חיינו. גם שכבר יש לנו זמן, שיש כמה רגעים של שקט, אנחנו ממהרים לפתוח טלוויזיה, לנקות את הראש עלק. לקחת במקרה הטוב ספר או עיתון ליד וכברירת מחדל את הסמארטפון וממהרים לתקתק ללא הרף על המסך הקטן. זקוקים כל הזמן למשהו שיגרה, שיעסיק את המוח.

מתי פעם אחרונה ראיתם מישהו יושב בתחנת אוטובוס ופשוט מחכה בלי טלפון ביד? מתי ראיתם אדם ממתין לתור בקופ"ח בשקט ושלווה ואולי מפתח שיחה עם אחרים? מתי עשיתם את זה אתם?

והמצב הופך לגרוע עם הזמן וההתמכרות גדלה ככל שהגיל יורד.

איבדנו את זה.

כי זה מפחיד, כי נצטרך להתמודד עם עצמנו, כי כבר שכחנו מה עושים כשאין מה לעשות!

כי אנחנו לא זוכרים כמה זה כייף, כמה מתגמל וכמה זה מאפשר באמת להתבונן, להקשיב ולחוות את הרגע במלואו. ושצריך גם לפנות זמן כדי לספוג, לעכל, להפנים ולהבין את החוויות, את הדברים שקורים לנו.

ולהיות בשקט שלנו, שם בדיוק היכן שנמצא המפתח האמיתי לאושר.

כי אנחנו מכורים!

אז מה דעתכם על גמילה?

קרא עוד

תגובות


סינון לפי נושאים
פוסטים אחרונים
bottom of page