לאסוף את הגרביים
עידוד, פעם ממש התנכרתי למילה זו, לביטוי זה, מתוך סיפור פנימי שעידוד צריכים רק חלשי האופי בינינו. רק אלו שחוסנם המנטלי מוטל בספק.
לא סבלתי עידוד עד כדי כך שכאשר בכל זאת קיבלתי אותו, עורר בי הדבר בדיוק את הרגשות והמחשבות ההפוכים ממה שהתכוונו אוהבי. מיד היו עולים וצפים בי רגשות של כעס ומשטמה כלפיהם ואתם הגיע גם תמיד מאבק פנימי על כבודי האבוד לכאורה. שהרי לתפישתי, לא היו מעודדים אותי אם לא היו מזהים בי חולשה.
בהחלט סיפור פנימי מעכב. סיפור שלקח לי תחרות אירונמן שלמה לשנות. שם, בקילומטר השלושים וחמש של המרתון, כשאנשים זרים לי לגמרי צועקים את שמי ומוחאים כפיים. שם, כשבני מצטרף אלי בשרוול הכניסה לשער הסיום הבנתי את משמעותו של העידוד. כשגלים של אנרגיה יש מאין מציפים את הגוף ודוחפים קדימה למשמע הצעקות, כשהתרגשות פנימית עמוקה ואדירה אוחזת בי, שם למדתי להוקיר ולאהוב את העידוד.
למדתי והפנמתי ומאז אני דואג לקחת אתי תמיד את עדת המעודדים הפרטית שלי לכל תחרות. מכתתים את רגליהם אחרי ומתייצבים על הגדרות בנאמנות, גומעים מרחקים בשמש ובקור עבורי ומתרוצצים אנה ואנה בינות לאלפי אנשים. העיקר לזכות בכמה שניות יקרות מפז, לתפוס פינה אסטרטגית ולשלח בי את מילות העידוד במנות גדושות של אהבה.
גם למרתון ברצלונה 2014 גררתי את אשתי. בגחמה של רגע הוספתי גם את הריצה ללוז הצפוף של סוף השבוע שתוכנן מספר חודשים קודם לכן. "בקטנה" אמרתי לה, "שלש שעות בערך והסיפור נגמר. ארוחת צהרים ונמשיך את הטיול בעיר כפי שתכננו."
תשע עשר אלף רצים. בוקר מדהים וקריר. אחד עשר מעלות בחוץ ואני מצליח להתמקם בשניות האחרונות לפני הזינוק ליד הפייסרים של שלש השעות. הפוקוס מגיע ואתו הריכוז, התחושה, הידיעה והביטחון שהמירוץ הזה הוא שלי.
צפירת הזינוק נשמעת ואני יוצא לריצה שתהווה עבורי את שיאה של קריירת הריצה שלי עד כה, ושבירה של שיא אישי בזמן העומד על שלש שעות ושש דקות.
אשתי מצידה תבלה את זמנה באותם הרגעים בניסיון להגיע ולתפוס אותי בקילומטר השתיים עשרה, עם תקווה קטנה בלב שאצליח לזהות אותה בתוך התוהו ובוהו של אלפי פרצופים סמוקי לחיים ורגושים מסביב.
שם, על הגדרות, מצאה אשתי חברה איטלקייה לצרה. גם היא בצפייה דרוכה לבעלה, גם היא נתונה לחסדיה של שמש שקרנית וכן, גם לה יש מסתבר נערה מתבגרת, סוררת, בת שש עשרה בבית הרחוק.
שלש משלש מסתבר, בסימן פעמיים כי טוב ובשיקול דעת של קור מול תועלת, הלכו שתיהן לכלות זמנן בבית קפה מקומי, להשקיף בחצי עין על כיכר אספנייה בואך שער הסיום.
בעוד אני מזנב בנחישות ובקצב אחר הפייסרים ברחובות הרובע הגותי, דרשו שתיהן על קפה ועוגה ועסקו בפיצוח השאלות הגדולות של החיים. איך לא, רזי גידול הילדים.
אז איך גורמים להם להבין? איך מגייסים אותם לפעולות שגרתיות של אחזקת הבית? איך שולפים אותם, או יותר נכון מידיהם את שלל הסחות הדעת האלקטרוניות וזוכים בדקות חסד של הקשבה מלאה?
והעיקר, איך גורמים להם לאסוף את הבגדים המלוכלכים שכאילו נושרים מגופם על ידי כוח מסתורי בכל רחבי הבית ובסך הכל משכנעים אותם להניח את הבגדים בסל הכביסה?
קפה חם נלגם בלגימות זהירות וגם הטמפרטורה עושה חסד ועולה במספר מעלות. לינדה בתורה מגלה לאשתי סוד קטן ומספרת שלאחר התלבטויות רבות החליטה בסופו של דבר לאהוב את איסוף הגרביים.
שנים שהייתה רודפת אחריהם, מסבירה, מפצירה ומתחננת ועדיין התעקשו הגרביים, כאילו בכוונה להכעיס, לצוץ ולהופיע בכל פינה אפשרית בבית.
שינוי קטן שנעשה בתפישה ותחושה של תסכול וחוסר תוחלת הפכה לאהבה, טוב לא נגזים לחיבה. לינדה הבינה שהשינוי מתחיל בה, החליטה ושינתה את הגישה. ולאחר זמן מה, כבמטה קסם השתנתה גם הגישה של ילדיה שהחלו לאסוף את הגרביים הפלא ופלא בעצמם.
אכן המשכנו את הטיול כמתוכנן מיד לאחר הריצה וגם חזרנו הביתה לבסוף בשלום, אפילו שנגנב תיק הגב שלי במהלך ארוחת פסטה טרום מירוץ ובתוכו רבע מעולמי ולפחות שלשה רבעים מכבודי.
העולם לשמחתי שומר בכל זאת על איזון. את הלפטופ, את הארנק וצרור המפתחות המיתולוגי שלי איבדתי שם בברצלונה אבל זכיתי במקומם בשיא חדש וגם בטיפ חשוב לחיים.
"לאסוף את הגרביים" הפך לסלוגן עבורי ומטבע לשון שגור. לעשות דברים באהבה מסתבר, זהו רק עניין של בחירה.
אמת קטנה וחשובה ומאז אני מוצא את עצמי מלקט את הגרביים של מרחב חיי באהבה. למרות שהריח, נאמר את האמת, לא משהו וגם המאמץ לעתים לא קטן. :-)
Commenti