top of page

פוסט נבחר

לא מחליט עלי


החיים מורכבים מסדרה אינסופית של אירועים הרודפים זה את זה כאשר חופש הבחירה האמתי שלנו (והיחיד אגב) הוא הפרשנות שאנו נותנים להם ובעקבות כך ההחלטות שאנו מקבלים. מנגנון קבלת ההחלטות, גם אם נדמה לנו שנעשה בצורה מודעת לגמרי, עובר בהכרח את אישור תת המודע שלנו שכן הוא, והוא בלבד, אחראי על אישור הביצוע של הפעולות. הדמוי הטוב ביותר שניתן לתת לכך הוא נהיגה במכונית כאשר המודע הוא זה שאוחז בהגה בעוד שתת המודע אחראי על דוושת הגז, הברקס וגם על ההילוכים. עכשיו דמינו לעצמכם את הסיטואציה ותבינו את המורכבות שבנסיעה לכוון יעד של שינוי כאשר בהרבה מובנים תת המודע שלנו הוא בעצם ילד בן שבע.

תת המודע הוא זה שמחליט, וההחלטות שלו מתקבלות רק ברמה הרגשית. כלומר הוא יחליט כן אם זה מרגיש לו טוב ויחליט בעקשנות שלא רוצה אם זה מרגיש לו רע. ואם נרד לעומקו של מנגנון קבלת ההחלטות שלנו נגלה שמה שאנחנו בעצם עושים בכדי לחבר את תת המודע למודע וליצר פעולה, היא סימולציה רגשית מלווה בתמונה שאנו מחזיקים בראש. כי זו השפה היחידה שתת המודע מבין. רגש ותמונה. זאת אומרת שכאשר אנחנו מדמיינים את התוצאות העתידיות של ההחלטה אותה אנו שוקלים במודע בהווה, (תמונת מציאות עתידית) תת המודע מקבל את התמונה כאמת מוחלטת ויחידה, מתייחס אליה כאל מציאות עכשווית, ומבצע החלטה על סמך מנעד הרגש שמעוררת.

בדרך כלל כשאנו עומדים על פרשת דרכים של החלטה המודע ברוב נדיבותו ועם הרבה רצון לשתף, שש להציע לתת המודע מספר ברירות, אבל תת המודע פשוט לא מסוגל להבין את המושג ברירה. תת המודע אינו מבין זמן עתיד, הוא לא מבין את המושג "אפשרות בחירה". כשהמודע מציע לו אפשרות כזו ומנסה לשקול What If?, תת המודע מקבל את הברירה המוצעת לו כפשוטה. וכך, כשאנחנו מדמיינים את הקושי ואת הסבל שעלולה לגרום לנו ההחלטה של יציאה מאזור נוחות, את הקושי וחוסר הנוחות שבביצוע פעולה הכרוכה בשינוי, תת המודע עלול להרגיש את הדברים כחוויה עכשווית ומידית של סבל, של ענישה ברגע זה ממש ולכן דופק ברקס במקום.

וזה בדיוק המנגנון שדופק אותנו לפעמים כשאנו מתחילים בתהליך של שינוי. מתחילים לזוז וחווים תקיעות. לא מצליחים להתמיד בפעולות עליהן החלטנו. מבריזים מהפגישות שקבענו עם עצמנו. והמציאות סביבנו נדמה שמערימה קשיים ואילוצים בכוונה, כאלו שפשוט לא מאפשרים לנו לזוז.

פה אין פתרון קסם. הדרך להתמודדות נכונה הולכת באופן ישיר עם היכולת שלנו (שאותה צריך כמובן לפתח עוד ועוד) להיות אדונים למחשבות שלנו ולפרשנות שאנו נותנים לאירועים שקורים לנו וסביבנו. עם ביצוע של חשיבה מכוונת. יש להתעסק רק בהווה. בכאן ועכשיו, להתייחס לכל יום כאל הזדמנות חדשה בה נוכל להתמודד שוב ולהצליח. להימנע מחשיבה של What If? . ואם נדרשת מחשבה שכזאת, כי הרי לא ניתן לגדול ולהתפתח מבלי לתכנן את העתיד, אז לא לקבל החלטות "בעליות". במודע לכוון את זמן ומקום קבלת ההחלטה כך שנהיה במיטבנו. ליצור את הסיטואציה המתאימה ביותר עבורנו לקבלת החלטה, לתזמן את קבלת ההחלטה לרגע המתאים והנכון ביותר לנו כאשר המודע בשליטה מרבית. לדוגמה את הדיון האם לקום או לא לאימון לא לעשות ברגעי ההתעוררות בבוקר ורגע לפני השינה לא להחליט על התפריט של מחר, זמנים בהם האחיזה של המודע בהגה היא החלשה ביותר.

חשיבה מכוונת משמעותה קודם כל שיש לנו למה חזק וברור, כלומר אנחנו מבינים בדיוק למה אנחנו רוצים לעשות את השינוי. בהמשך ביצוע פירוק של מקורות הסבל הכרוכים בהחלטה וחשיבה על מה כן נהיה מוכנים לעשות, מהו המינימום עליו נוכל להסכים עם עצמנו. כי התנאי של שינוי הוא קודם כל פעולה. ולבסוף אימוץ התפישה שהעיסוק המתמיד בסבל, בקושי ובגורמים לו הוא רק התחמקות מלקיחת אחריות והחלטה – סוג של פתק מהרופא. אימוץ ההבנה שאנו עושים שימוש במשבר שאנו חווים כתירוץ לחוסר פעולה מצדנו, וסיגול חשיבה מהסוג שהופכת את הקושי הספציפי לאתגר.

לא פשוט לראות בעצמנו את הדברים האלו. לרוב רצוי שמישהו יעזור, יחזיק מולנו ראי גדול ולא יאפשר לנו להסיט את המבט. הוויתור על האחיזה בסבל כתירוץ גם הוא קשה במיוחד כשלא ברורה האלטרנטיבה. ובמיוחד קשה ההישארות במצב של מודעות גבוהה והתבוננות מתמדת כזו שמאפשרת את הבחירה בפרשנות הנכונה ושבירת מנגנוני החשיבה האוטומטים. בכדי להצליח צריך פשוט להתאמן (תרתי משמע).

קרא עוד

Comentarios


סינון לפי נושאים
פוסטים אחרונים
bottom of page