top of page

פוסט נבחר

לבד בבית


מתגלגלים אי שם בפאתי מצפה רמון, השעה היא 7:30 בבוקר. יום חמישי ואנחנו בדרכנו דרומה אל הים האדום, אל תחרות הישראמן באילת. שלושה ימים של חופשה ספורטיבית. של שקט, של שבירת שגרה, מה יכול להיות טוב מזה. שלווה סביב, רק אוושת הגלגלים על הכביש מפרה את השקט. השמש מטפסת בעצלתיים ממזרח והמדבר מתעורר סביבנו לעוד יום חדש. במבט קצת יותר ממוקד מתגלים עקבות הגשמים האחרונים. נבטים ירוקים זעירים, עקשנים, אוחזים בנקיקים ושיפולי הקרקע, נימים של חיים חדשים המפכים בעורו החרב של המדבר.

"שנבדוק מה עם הילדים? מציעה זוגתי ומוציאה אותי משרעפי. הוראות הפעלה כלליות אכן הושארו להם כולל תזכורת בכתב על השיש במטבח וכסף למאפייה. האח הגדול הופקד על ההשכמה ותרגולת היציאה לבי"ס ידועה משכבר אבל צודקת, שווה בדיקה.

"מה קורה חמודים?"

"... עדיין על הספה בסלון?" היא שואלת. "עוד לא ציחצחתם?", "יאללה לארגן תיקים ולצאת", "אתם תאחרו!!".

מסתבר שמשהו השתבש בשגרת הבוקר. נתקע.

השכמה, שירותים, צחצוח, התלבשות, הכנת תיקים, לא לשכוח מים ומפתחות, מהר כנסו לאוטו... בי חמודים, רדו בזהירות, נשיקות ויום מקסים…

השניים הצעירים, בני שמונה ועשר, מאומנים ומשופשפים, עצמאים לחלוטין ובכל זאת נתקעו כבר אחרי שלב ה"השכמה". מה השתבש?

רף הלחץ עולה והזמן בורח ושני אלה גם בשלט רחוק טלפוני עדיין מתמהמהים ומתקשים. לא מצליחים להתקדם בשלבי שגרת הבוקר, לחלץ עצמם מהבית לכיוון בית הספר.

זה לקח כשעה, 1003 טלפונים (לכל אחד מהם) דאגה רבה מלווה בכעס, חנופה, שוחד איומים וכל מה שעושים הורים נבוכים אל מול עקשנות צעירה, מקצועית ומתוחכמת: "אני לבי"ס לא הולך היום!".

לרווחתנו בסוף זה קרה ושני החמודים נבלעו בין כותלי בית הספר. אמנם באיחור מה אבל מי מתעסק בכאלה קטנות כשרק סיים בהצלחה וללא נפגעים את מלחמת העולם השלישית.

מסתבר שלמרות שמפגינים בגרות ועצמאות השניים האלה משהו בהתנהלות פגום. כנראה באשמתנו שכן הם צריכים את הדחיפה שלנו את התזכורת והנדנוד בכדי לעבור משלב לשלב בשגרת הבוקר כולל תדריך ונוהל קרב מדוקדק ערב קודם.

ובמקרו בדיוק באותה הצורה את הדחיפה להתקדם, לנצל הזדמנות, לעבור משלב לשלב בדרך להצלחה ומיצוי הפוטנציאל האישי. יסודי, תיכון, צבא, לימודים, קריירה, משפחה...

משהו פה חסר.

במבט על הדור שלנו הדחף להצליח, להתקדם, בהרבה מקרים נובע מאידיאל וממודל ברור של הצלחה (קריירה, זוגיות, בית, 3 ילדים + כלב וטיסה לחו"ל אחת לשנה) או לחלופין ממצוקה בעבר. מתחושה של חסך פיזי כמו מצוקה כלכלית או חסך רגשי כגון דימוי עצמי נמוך והצורך להוכיח שאני כן מספיק טוב. או כתוצאה מהגעה לתחתית או תחושה של הגב אל הקיר במהלך החיים כבוגרים או חלק מהגורמים, או כולם גם יחד.

לעומתנו הדור הנוכחי שגודל בצמר גפן, שמקבל הכל ולא חווה מצבים כנ"ל, חסר (בהכללה) את הדחף להצליח להצטיין לנצל כל הזדמנות שנקרית על דרכו וזקוק לדחיפה הגונה קדימה.

כי מי שלא חווה חסר מעולם, שקיבל תמיד את מה שרצה, מתי שרצה, איפה שרצה, מדוע שישאף ליותר?

כי מי שתמיד אמרו לו כמה הוא מוכשר, מצוין, מיוחד ומדהים וקיבל תמיד שבחים בגין המאמץ, לאו דווקא בשל התוצאה, מדוע שירצה להשתפר?

ואנחנו בתור הורים, מנטורים ומודל לחיקוי, האם אנחנו נותנים מספיק דעת ותשומת לב לטיפוח ההישגיות ויותר מכך ליצירת הנעה לפעולה ודחיפה קדימה הנובעת ממטרות שהן לא על טהרת האינטרס האישי (קרי מגיע לי)? או ששכרנו יוצא בהפסד ובמאמץ אדיר לתת להם הכל אנחנו בעצם מגוננים יתר על המידה ומפריעים את התפתחותם התקינה.

משחדרה ההבנה שהם ברשות עצמם ביומיים הקרובים ובהשגחת האחים הגדולים (18+) עבר הסופ"ש על מי מנוחות וללא אירועים מיוחדים מצידם ואנחנו זכינו למזג אוויר נדיר ולתחרות טריאתלון מאתגרת ויחידה במינה. שוב הסתבר לנו שאם רק נאפשר, נשחרר, ניקח צעד קטן לאחור, נזכור ונפסיק להפריע להם לגדול, נזכה לראות כמה הם באמת נפלאים.

קרא עוד

Comments


סינון לפי נושאים
פוסטים אחרונים
bottom of page