לגזור עוגן
יש אמירות ששמעתי בילדות כמו "העבר רודף אותו" שלא באמת הבנתי. עד שהעבר שלי התחיל לרדוף אותי. לרדוף אחרי.
לרדוף כמובן מלשון של לא נותן מנוחה. מציק ככה עם האצבע על הכתף, דוקר. בדיוק כשאני עסוק בלהסתכל ולרוץ קדימה אני מרגיש את הטפיחה שלו ונאלץ לעצור לרגע ולסובב את הראש לאחור.
הוא מנצל את הרגע כמובן, מציף בזיכרונות ועוטף אותי בשלל רגשות, שליליים בדרך כלל. כאלה שעושים לי מועקה קטנה בלב. אחריהן בהילוך אוטומטי מגיעות המחשבות על What If?. אם רק הייתי חושב, מתכנן... אם רק הייתי עושה אחרת...
עוצר לי את כל התנופה ומבעס לי את המצברוח.
והאמת תמיד לוקח לי זמן להשתחרר ממנו. מהעבר. להניח שוב מאחור את הדברים, להסתובב שוב קדימה ולחדש את התנועה.
הריטואל הזה קורה לי מדי פעם.
בדרך כלל בזמן הכי פחות מתאים.
מה שעוזר לי לעשות תהליכים עם עצמי זה לבנות דימוי מציאותי של החוויה. כשאני מצליח להחזיק תמונה חזקה של מציאות בדמיון זה גם הרגע שבו אני יכול להתחיל לזוז לכיוון של פתרון.
כי זה הופך למשהו מוחשי עבורי, משהו שאפשר לשנות.
השבוע דמיינתי עוגן.
דמיינתי את האירועים בעבר שרודפים אותי כמו עוגנים גדולים, מברזל, כבדים. מעוקלים עם שפיצים בקצה. נו, כמו בסרטים המצוירים.
ומכל עוגן כזה יוצאת גומייה שמחוברת לגב שלי. ואז כשאני רץ קדימה הם כל הזמן מושכים אותי לאחור בחזרה. אני מרגיש את המשיכה שלהם בגב ונאלץ להסתובב לאחור ולשחרר את המתח. להתעסק בזה.
אל תחפשו פה הגיון צרוף. כי אין. זה דמיוני. ככה בא לי. זה שלי.
מה שחשוב הוא שפתאום אני מצליח לראות את התמונה כולה. אני שרץ, הם שבולמים אותי.
ויכול להחליט אם זו המציאות שאני רוצה להמשיך לחיות בה?
החלטתי שלא.
ושאני צריך פשוט לבוא עם מספרים גדולים ולגזור את הגומיות.
להשאיר את העוגנים לצד הדרך מאחורי, בעבר, איפה שהם צריכים להיות. במקום שלהם.
עכשיו הבנתי. עכשיו זה ברור לי.
אני יודע מה אני צריך לעשות. מה התוצאה שאני רוצה להשיג ואיפה צריך להיות הפוקוס שלי.
אז נרשמתי לחוג תפירה.
סתאאאם
עכשיו אני יודע איזו עבודה אני צריך לעשות עם עצמי כל פעם שהעבר קופץ עלי.
לשלוח את היד, לגזור את הגומייה, להותיר את העבר מאחור ולהמשיך קדימה.
וכן. זה עובד. עם קצת תרגול.
דמיון שהופך למציאות החדשה שלי.
