להסתפק בזה

בואו נתן לעצמנו עוד קצת זמן להתאמן על חלימה (ראו: "מתחילים לזוז קדימה") וננסה להבין בינתיים מה באמת מכתיב עבורנו ומעצב את המקום שבו אנחנו נמצאים היום, את מידת ההצלחה שלנו, את התוצאות שאנו משיגים לעומת הציפיות שיש לנו מעצמנו.

אם ישאלו אותנו האם אנחנו יודעים לדחות סיפוקים בוודאי נשיב שכן. איך לא?

הרי רוב הדברים שאנחנו עושים במהלך היום יום מוכתבים על-פי מערכת האילוצים שקבענו לעצמנו. עובדים, מפרנסים, דואגים לילדים, לבית ,לבני הזוג, לחברים ומה לא. ולא, לא כל הדברים האלו מסבים לנו נחת והנאה ברגע שבו אנחנו עושים אותם אבל כולם נעשים עבור מטרות ארוכות טווח, כאלו שיניבו רווח עתידי. ובמושג רווח אני מתכוון לכל דבר שישים אותנו במצב טוב יותר מזה הנוכחי או לפחות טוב כמוהו ולא רק במובן הכלכלי.

ומה כל זה אם לא דחיית סיפוקים? אנחנו אומרים לעצמנו תוך תפיחה קלה על השכם, שכן אם רק באמת הייתה לנו את האפשרות הרי היינו נופשים עכשיו, רגל על רגל על איזה חוף ים לבן … או כל דבר אחר שנחשב בעיניכם לעשיה חסרת אילוצים שתכליתה הנאה גרידא.

האמנם?

במבט קצת יותר ספקני, כזה שמסתכל פנימה, כשאנחנו מנסים לברר למה אנחנו לא מצליחים להוריד משקל, לאכול כמו שצריך, להפסיק לעשן, לקום בבוקר מוקדם לאימון, לתקשר עם הנערה הזו שמסתובבת אצלנו בסלון, לדבר עם בן הזוג על דברים שבאמת אכפת ולא רק על אינסוף הסידורים ולהצליח סוף סוף לבצע את כל מה שהבטחנו לעצמנו מיליון פעם וגם לצאת מהתקיעות הזו לעזאזל… כולכם מכירים את ההרגשה.

האם בדברים האלו שהם כל כך חשובים. במקום שבו אנחנו באמת פוגשים את עצמנו פנים אל פנים, האם גם שם אנחנו יודעים לדחות סיפוקים?

עזוב אותך אתם אומרים. מה, גם על הדברים הקטנים בחיים שגורמים לנו להנאה אנחנו צריכים לוותר? על המתוק אחרי הארוחה, על השעה הזו בערב מול הטלוויזיה, על השנ"צ של יום שישי, על המאפה שבא עם הקפה, על הזמן שיש לי סוף סוף עם עצמי בסוף יום העבודה, על הסיגריה שאחרי...

האמת התשובה היא לא. אין צורך לוותר על אף אחד מהדברים האלו בטח לא בשביל להוכיח למישהו שאתם יודעים לדחות סיפוקים. אבל צריך להבין שהגבול הזה, בין מה שאתם מוכנים לעשות לבין מה שלא. בין המוכנות שלכם באמת להתמודד עם עצמכם במקום שיש לכם את חופש הבחירה, מקום שהוא הכי משמעותי - ולכל אחד מאיתנו יש את המקום הזה, את נקודת התורפה הזו, לבין ההחלטה לוותר על ההתמודדות יש את ההשלכה הגדולה ביותר על התוצאות שאתם, שאנחנו משיגים.

המפתח נעוץ באחיזה בתפישה שדחיית הסיפוקים וההתקדמות דורשת מאיתנו ויתורים כואבים, עד כדי בלתי אפשריים מבחינתנו. האכילה שלנו היא הרי רגשית, וללא סיגריות אנחנו הופכים לאנשים בלתי נסבלים. העבודה פשוט מחייבת אוברטיים, בלי שנת הצהרים שלנו אנחנו פשוט לא בני אדם, ושבע שעות שינה בלילה זה חובה, תקראו באינטרנט. היינו מתים לשעת איכות עם בן הזוג כל יום רק שהעבודה והטיפול בילדים גומרת אותנו ופשוט אין זמן לזה במהלך השבוע ואת הבן התיכוניסט לא מעניין כלום חוץ ממחשב, אתו בכלל אי אפשר לדבר. וחוץ מזה ככה זה אצל כולם.

סיפור יפה הא? (ומי שקורא את הבלוג הזה יודע כבר מה דעתי על סיפורים פנימיים שכאלו). הבעיה היא שזה לא סיפור, זה מה שגורם לחיים שלנו להראות כפי שהם.

הפתרון הוא קודם כל תודעתי. להבין שזה מה שדופק אותנו. חוסר היכולת לדחות סיפוקים במקום שזה באמת משמעותי, כלומר במקום בו יש לנו את חופש הבחירה! בניגוד לדחיית הסיפוקים ש"נכפית" עלינו זו הנובעת מאילוצים.

ושנית להבין שמשמעות דחיית סיפוקים היא לא ליצור תחושת חסר ולוותר על ההנאות הקטנות של החיים אלא מציאה והחלפה של ההנאות האלו בדברים אחרים. דחיית הסיפוק המידי בפעולה מקדמת שגם היא מייצרת הנאה. פעולה המגיעה מתוך תחושה של תשוקה, השגיות והצלחה. במטרה ללמד את עצמנו לפעול אחרת ולשנות הרגלים. כלומר ללמוד לעבוד, לפעול ולשלם מחירים תוך שמירה על תחושה של הנאה בעשייה.

תאוריה יפה אתם אומרים אבל תכלס מה זה אומר? מבטיח הסבר בהמשך. חכו לבלוג "במשולש התשוקה"

#יציאה מהתקיעות