מה עושים כשכל זה יגמר?
מה עושים כשכל זה יגמר? מהו ה End Game ? שנייה אחרי שנביס את החמאס ונמחץ את חיזבאללה?
נשארים או עוזבים את הארץ? מחפשים פינה פסטורלית ביוון או בפרוטוגל להעביר בה את שארית חיינו, או שנשארים כאן וממשיכים ללכת בשמש הקופחת, בכלכלה הנוגשת, בכאוס הדעות, במציאות שלא נותנת רגע אחד מנוח ושלווה?
יש בלבול, יש תסכול, בפנים הבטן נקרעת בין הדאגה לבית, לילדים, למשפחה לבין האחריות האישית על גורל המדינה. בחוץ, הלב נקרע בין הרצון להחזיר את החטופים עכשיו, מייד, בכל מחיר לבין הרצון להכריע את האויבים שמסביב. יש סבל אמיתי בהווה ודאגה כנה מפני העתיד.
אין פלא שכך הוא הדבר. ככה זה מרגיש כשערכי הליבה שלנו מתנגשים. מלחמה של ערכים בחוץ ומלחמה ערכית בפנים. ובמלחמה אין צד מנצח. ובתוך "שגרת מלחמה" שנכפתה עלינו כולנו בעצם מרגישים קצת מובסים.
אז מה עושים?
התשובה נמצאת ביכולת שלנו להבין ולהסכים ששני ערכים מנוגדים לכאורה יכולים להתקיים ולבוא לידי ביטוי ומשמעות יחד.
- אני יכולה להיות גם אמא נפלאה וגם אשת קרירה!
- אני יכול להילחם בחירוף נפש בחמאס ובחופשה מהמילואים להפגין בעד שחרור החטופים!
- אני יכולה להיות במערכת יחסים נפלאה בגיל 50 וגם שיהיה לי סקס טוב... (סליחה שייך לפוסט אחר 😊 )
התשובה היא שכדי להשקיט שלום פנימי, וגם חיצוני צריך לפעול.
אנחנו צריכים להביא את ערכי הליבה שלנו לידי ביטוי בעשייה שיש בה ערך. לפעול בצורה שתשקף את הערכים הלכה למעשה. לא רק לשבת ולצעוק אותם בשיחות, להתלהם, להוכיח ולשפוט. ולעשייה, מעבר להשפעה החיובית הכללית על מצב הרוח, יש את היכולת להביא לשקט פנימי בו כל אחד מהערכים שלנו מוצא ביטוי.
הסוד הוא במינונים ובאיזונים כי הערכים שלנו הם כמו הילדים שלנו. כל אחד צריך את תשומת הלב שלנו את האהבה שלנו, כל אחד רוצה להישמע, כל אחד רוצה להרגיש שהוא משמעותי. וכולם צריכים אותנו ההורים שיאפשרו את החיים יחד בבית שהוא לב אחד.
ואיפה תפסתי אתכם? מלחמה או שלום עם עצמכם?
