מחויבות ואחריות

בואו נדבר על מחויבות ואחריות. כן, כי בסופו של דבר כשמדובר על יציאה מתקיעות צריך מתי שהוא להפסיק את כל הברברת והקשקשת ולקבל החלטה, שכן הסיפור הזה של התקיעות, גם אם הוא הסיפור החביב עלינו ביותר, הוא בסך הכל סיפור. סיפור שאנחנו מאמצים ללבנו, חוזרים עליו שוב ושוב, באזני אחרים ובאזננו שלנו. מתרפקים עליו, מזדהים אתו לגמרי ומאפשרים לו לבסוף להגדיר את מי שאנחנו. אנו הופכים אותו למעשה לסוג של מגבלה מובנית באישיות שלנו. לאחד יש HDAD (הפרעת קשב וריכוז) לשני יש דיסלקסיה (הפרעת קריאה) ולי יש תקיעות.

תפישת האני כדבר מוגדר וקבוע (בין אם משרתת אותנו או לא) בנויה אצל הרוב תחילה על מגוון הדברים שאנחנו עושים ולבסוף על אוסף הסיפורים הפנימיים, הערכים, החוזקות, התשוקות ותכונות האופי שלנו, או אם תרצו ההגדרות שמהוות את התשובה לשאלה "מי אני?" בהקשר הזה התקיעות שלנו היא חלק מהפאזל וספציפית לעניין ההגדרה העצמית, הדברים שאנחנו לא עושים. מי אני? אני אדם שחש תקוע בחייו. הדברים לא קורים לי. הייתי מוכן לעשות הרבה בכדי לשנות את המצב. באמת, אני נשבע. ניסיתי. אני פשוט לא מצליח. אין לי מושג איך לצאת מזה ולהזיז את עצמי קדימה.

נשמע מוכר?

ובכן, "סיפורך נגע ללבי".

"מה אתה עושה בעניין?"

התנאי הראשון והמרכזי הוא כאמור לקיחת אחריות.

על מה אתה מדבר? אתם עונים. הרי כולנו אנשים בוגרים, מנהלים קרירה, מערכות יחסים, מגדלים ילדים /כלבים /חתולים /ארנבים. חיינו עמוסים באילוצים ומטלות אותן אנו ממלאים בנאמנות ובעקביות. מי פה לא לוקח אחריות?

נכון. אבל בכל אלו מדובר בלקיחת אחריות על מה שעובד. אנחנו בוחרים לעשות משהו. אם זה כן מצליח אנחנו לוקחים בשמחה אחריות וממשיכים. אם זה לא מצליח אנחנו עוזבים ועוברים לדבר הבא. משמעות התקיעות עבורנו היא חוסר הצלחה ועל זה (מתוך הרגל) אנחנו לא רוצים, גם שלא במודע, לקחת אחריות. רק שלצערנו לא נוכל להשאיר אותה מאחור, להתעלם ולהמשיך הלאה. אנחנו פשוט סוחבים את ה"מגבלה" הזו איתנו לכל מקום בלית ברירה ולומדים "לחיות" עם זה.

שנייה נהיה מדויקים ונתעכב על הפירוש של לקיחת אחריות בהקשר הזה ומה היא בעצם. רובנו מפרשים אחריות כביצוע פרואקטיבי של כל מה שנדרש על מנת להשיג תוצאה רצויה (מטרה), תוך נקיטת יוזמה והבנה כוללת של ההשלכות והמשמעות של עשייה או אי עשייה ותוך שמירה על איזון. זוהי הגדרה טובה אבל חלקית. מה שחסר הוא הרובד של המצב התודעתי (State of mind) המגדיר אותי כאחראי יחיד! ההבנה שאם אני לא אנקוט יוזמה ואעשה את מה שצריך הדברים יקרו, הם תמיד קורים, רק שהתוצאות לא יהיו אלו שקיוויתי להן. שכן לאחריות יש רק אדון אחד. כלומר האחריות באה לידי ביטוי רק כאשר הדברים לא קורים מאליהם כפי שתכננו, כאשר נדרשת התערבות והשפעה על מהלכם התקין.

מה שעוזר ומוסיף לבלבול היא בדיוק ההרגשה שאנחנו כן אחראים. ואנחנו באמת כאלה. בהמון דברים בעלי חשיבות רבה. זו רק התקיעות שעליה אנחנו לא לוקחים אחריות, כלומר אחריות על הקושי האמתי העומד מאחוריה. כל הדברים האחרים שאנחנו כן עושים והאחריות אותה אנחנו לוקחים בתחומים אחרים מהווה בעצם סוג של עלה תאנה. מסכה שמעוורת אותנו, אשליה שאנחנו כן פועלים ולוקחים אחריות בעוד שאת הדבר העיקרי, זה שיגרום לשינוי חיובי ואמתי, קודם כל בתפישת האני ואחר כך בתוצאות שנוכל להשיג, אנחנו מחמיצים.

התנהלות כזו היא בסופו של דבר סוג של בריחה מלקיחת אחריות ובבסיסה עומד חוסר הרצון להתחייב. זה מזכיר לי ציטוט מספר "כישור הזמן" מאת רוברט ג'ורדן: "האחריות כבדה מהר, המוות קל מנוצה". ציטוט שמדייק את ההתייחסות שלנו לנושא האחריות ומסמל את הסיפור הפנימי שלקיחת אחריות היא קשה, שהיא מייצרת עומס נוסף ולמי יש כח לעוד משהו, תנו קצת חופש, קצת אוויר. שמשמעה היא לבחור בסבל. בעוד שהסבל האמתי והגדול יותר נעוץ דווקא באי לקיחת האחריות. הניסיון מלמד אותנו שלקיחת האחריות על התקיעות שלנו היא מתגמלת, היא רווח נקי ומיידי ולאורך זמן גם מהנה. ואכן יש כאן סיפור פנימי שצריך להתחלף ותובנה חדשה לאמץ שהיא לא מובנת מאליה.

לקיחת האחריות משמעותה עבורנו כאמור היא המחויבות לפעולה, וברור לנו שזה לא הולך להיות קל. בכלל. במיוחד כשמדובר במשהו שלא מצליח לנו, בהתמודדות עם ה"מגבלה" שלנו. לכן אנחנו בוחרים בדרך כלל להתעלם, לעצום עיניים, מוותרים וממשיכים לפעול באותה הצורה פשוט כי אנחנו יכולים. כל עוד אנחנו מוכנים לשלם את המחיר המר של התקיעות. עד… עד שזה הופך להיות בלתי נסבל עבורנו, או עד שהמציאות בגחמה של רגע מאלצת אותנו לשנות כוון או עד שאנחנו מתעוררים סוף סוף, מוציאים את הראש מהחול, מתבוננים, מבינים את מנגנוני הפעולה שמניעים /מגבילים אותנו. מחליטים לקחת אחריות ומתחייבים. קודם כל לעצמנו. נקודת המפנה קורית כאשר הרצון לעשות את השינוי גובר על הפחד מלקיחת האחריות.

זה קשה, זה מפחיד, זה לפעמים נדמה בלתי אפשרי אבל כל זה רק בתוך הראש שלנו. ברוב המכריע של הפעמים ההסכמה לקחת אחריות ואתה את ההתחייבות המלאה והשלמה כלפי עצמנו היא הקשה ביותר.

היא הקשה ביותר למרות שלא מדובר כלל בפעולה במישור הגלוי. גודל המחויבות בהחלטה נקבע על פי עוצמת המעורבות הרגשית. הרגש הוא שמאפשר את המחויבות ובהקשר הזה התחברות לרצון ולמוטיבציה שהם בבסיס השינוי.

לאחר שלקחנו את האחריות והמחויבות נצטרך כמובן גם להגדיר את הפעולות שהן תוצאה ישירה של ההחלטה, אבל זה כבר החלק הקל יחסית. כי בניגוד למה שנדמה, אין תכתיב אוטומטי של פעולות, מחירים וזמן אותם אנחנו צריכים לקבל על עצמנו, למרות שנדמה ברגע הראשון שאם החלטנו אז הכל צריך לקרות כבר מחר.

את כמות וסדר הפעולות רק אנחנו קובעים. אין כאן באמת שום אילוץ חיצוני כי מדובר ביוזמה שהיא כולה שלנו. למען עצמנו ודרכנו גם למען היקרים לנו. לאחר שהחלטנו לצאת לדרך של שינוי נוכל קבוע את גודל הצעד, הקצב ולנוע במהירות שמתאימה לנו. הדבר היחיד שחשוב הוא להמשיך לנוע ולא לעצור. ללא הנחות, ללא עיגול פינות וללא קיצורי דרך. שכן זוהי המשמעות האמתית של המחויבות לעצמנו.

מפחיד עדיין? אל תדאגו. קבלו באומץ את ההחלטה ותראו שהיציאה מהתקיעות משמעותה היא שחרור והנאה גדולה והיציאה לדרך משמעה היא חופש.