מישהו לחבק אותו
יש לי שני כלבים וחתולה שחושבת שגם היא כלב.
בלהקה הזו שלנו, כולם כרוכים אחד אחרי השני בחברות אמיצה, הכלבים הולכים לכל מקום יחד. והחתולה? טוב היא חתולה, יש גבול.
הבוקר לקחה זוגתי רק את בלה הכלבה לטיול, וקרלו נשאר בבית. ומה שהעיר אותי לא היה השעון המעורר אלא זעקות המחאה של קרלו. משהו בין נביחה לבכי. מתמשכות, קולניות וקורעות לב.
עליתי לסלון והכנסתי אותו הביתה. הוא התחיל לרוץ בין הסלון, לדלת למדף הרצועות, מביט בי בעיינו הכלביות "מה אתה לא מבין הדיוט? קח אותי גם. לא רוצה להישאר מאחור לבד"
.הבטתי בו, והרגשתי איך הטריגר של תחושת הנטישה, של הבדידות פועל בי. כמו לפני יותר מארבעה עשורים. מבצע הליטני בלבנון. ואבא אחד שנהרג בקיבוץ מנרה מפגיעת טיל ולא חוזר.
קטונתי מלנסות לתכלל ולהסביר את מושג האבל והאובדן, כל מה שיש לי זה את המציאות הפרטית שלי, את הדרך שלי להתמודד.
ומעל להכל, המפגש עם החוויה הפרטית שלי, היא חווית הבדידות של הנשארים מאחור. כי כשעוקרים לך אדם מהחיים נשאר חור שאינו מתמלא לעולם. ובהתמודדות מולו אתה ניצב תמיד לבד.
אתה מול הבור שנשאר בך.
אני והבור שלי.
מחזיר לקרלו מבט. "הדיוט אתה בעצמך, לא רק אתה מרגיש לבד".הוא מתקרב אלי ושם את הראש על הברך שלי. בדרכו הכלבית אומר לי "או קי, אז נהיה פה שני בודדים, יחד". חמוד.
זה התחיל ב 7-10-2023. שנה עברה ולא רואים את הסוף.
מאות משפחות בינינו, אלפי יתומים ואלמנות. רבבות שעומדים מול הבור הפרטי שלהם.
מול האין.
אז דווקא היום, שנייה לפני יום כיפור. כאשר המבט של כולנו מופנה פנימה. חפשו אותם בינינו ותמצאו לכם מישהו לחבק אותו.
שנייה לראות אותו. מבט אחד, ומילים שאין צורך להגיד אותן.
הציעו כתף, משענת ראש. עזרו להפוך את הבדידות הזו לסוג של כוח, לסוג של נחמה.
חיבוק. זה כל מה שאנחנו צריכים.
