top of page

פוסט נבחר

מי מכם חרטטן?

הרעיון לעשות משהו חדש קופץ לפעמים לראש. לא משנה באיזה תחום. טיול גדול לחו"ל, פרויקט משפחתי, שינוי בעבודה, במגורים, תחביב חדש.

לא משנה מה אנחנו רוצים לעשות התהליך תמיד זהה.


מחשבה, התמונה - השלכה רגשית לעתיד, בדיקת חווית המסוגלות, החלטה, יצירת תוכנית פעולה ולבסוף ביצוע.


ניקח לדוגמה יום הולדת של בת הזוג. ברגע מסוים קופצת התראה כזו או אחרת על התאריך שכבר אוטוטו מגיע. (אם אנחנו ברי מזל וטרחנו לסמן לעצמנו תזכורת בזמן) ומתגבשת מחשבה תוך בהלה קלה על מה שאפשר לעשות.


הדבר הבא שקורה, בין אם במודע ובין אם לא, הוא שאנחנו מדמיינים את התמונה של המאורע העתידי המתוכנן ובודקים איך זה מרגיש לנו, את החוויה הרגשית. אם זה מרגיש טוב מתגבשת אצלנו תחושת מסוגלות, אחריה החלטה חיובית ואללה אני עושה את זה. ומכאן רשימה של מה להכין, מה לקנות ואיך לשחד את הילדים שיכתבו ברכה קצרה.


הסוף הטוב הוא אירוע נחמד שמתקבל בחיוך קל על ידי בת הזוג עם הערה מתבקשת מצידה על דבר אחד או שניים או שלשה שיכולנו לעשות אחרת...


כמובן שאם המחשבה על מסיבת יום ההולדת והתמונה שאנחנו מדמיינים מייצרת חוויה רגשית שלילית של חשש, של ביקורת, של כעס או פחד (כן גם זה קורה) התחושה תהיה שאנחנו פשוט לא מסוגלים להרים את זה, לא מסוגלים. אנחנו מחליטים לנטוש את העניין ומחפשים רעיון אחר מסוכן פחות.

וחוזרים לתחילת התהליך. מחפשים רעיון חדש.


לא משנה מה נרצה לעשות וכמה גדול יהיה הפרויקט, התהליך תמיד יהיה זהה. תבדקו.


ובכל זאת, למה חשוב לכם להכיר את התהליך?

כדי להבין, אם אתם מגלים שיש המון דברים שאתם רוצים לעשות לא מצליחים, מה תוקע אתכם.


אם נבין איפה אנחנו נתקעים בתהליך נוכל לעבוד על השלב הזה ולפתור אותו.

נהפוך ליצרנים סדרתיים של תוצאות.


ההצלחה תגרום לנו לרצות לעשות עוד ועוד. תחושת המסוגלות תעלה ואיתה הערך העצמי.

איזה מדהים זה יכול להיות עבורכם.

דמיינו...


על השלב הראשון של המחשבה יש לנו שליטה קטנה. הרוב המכריע של הרעיונות באים כתוצאה מהשראה חיצונית. קראנו על זה, דיברנו עם מישהו, ראינו סרטון, חלמנו חלום.

האחריות שלנו פה היא להיות פתוחים להשראה חיצונית, כלומר לתקשר!!

לוודא שערוצי התקשורת שלנו בריאים. עם אחרים ועם עצמנו.

כשמתאמן אומר לי שהוא לא יודע מה הוא רוצה לעשות בכללי, שאין לו חלומות שרוצה להגשים, זו נורת אזהרה על קשיים שלו בתקשורת.


בדיקה קטנה עם עצמכם: למי שי רשימה כתובה של לפחות 10 דברים גדולים שהיה רוצה לעשות? ועוד השנה?


על השלב השני אין לנו שליטה בכלל. זהו מנגנן התקשורת של המודע עם תת המודע. לא ארחיב פה כרגע, רק נזכור שמי שמחליט תכלס אם נעשה משהו או לא זה תת המודע ולא המודע. ובשביל לזוז צריך לשכנע את תת המודע קודם. אבל הוא כמו ילד בן 7...

מה שאנחנו כן יכולים לבדוק בשלב הזה, זה האם אנחנו מצליחים לדמיין תמונה בכלל. אם אין לנו תמונה בראש אין תקשורת עם תת המודע. ואנחנו תקועים עמוק.

פה אנחנו מתמודדים עם השאלה של הערך העצמי. האם אני ראוי או לא. ומי שאינו מרגיש את עצמו ראוי להצלחה או לא יכול להכיל את ההצלחה שלה הוא מצפה. לא יצליח.

"מי שלא יכול לראות את עצמו נוהג במרצדס שחורה, לעולם לא ינהג במרצדס שחורה."


בדיקה עצמית: דמינו אתם בהצלחה שלכם. בדקו אם אתם ממש מסוגלים לראות את זה.


השלב השלישי הוא של בדיקת תחושת המסוגלות כתוצאה מהחוויה הרגשית. גם הוא לא נשלט. זוהי הפרשנות האוטומטית שלנו לאירועים והיא מבוססת על חוויות העבר.

בד"כ מסתמכת על מה שקרה בפעם הקודמת שעשינו דבר דומה או הרושם שקיבלנו מעדות של אדם אמין לגבי החוויה שלו מהאירוע.


בדיקה מעמיקה של השלב השלישי יכולה להציף את החוזקות שלנו או את החסמים שלנו. ומשקפת את מצב החוסן המנטלי שלנו, תלוי בתוצאה.

בשני המקרים מדובר בפנינים שיכולות להיות הבסיס לתהליך מופלא של צמיחה ושינוי.


מבט פנימי: האם אתם יכולים לזהות את החסמים והחוזקות שלכם?


החלטה. השלב הרביעי. בסופו של דבר קורית ברגע אחד. אם גיבשנו מסה קריטית של מסוגלות אנו עושים בדיקה של רמת הוודאות, של הייתכנות, ולפעמים גם בודקים את הסיכונים או לפחות חושבים עליהם.

זה הרגע לבדוק ולכמת כמה אמיצים אנחנו. ככל שאנחנו אמיצים יותר כך נדרוש רמת וודאות נמוכה יותר.


זה המקום שבו אנחנו פוגשים את הפחדים הגדולים ביותר שלנו. פה כבר אי אפשר לתחמן וחייבים להסתכל בעיניים של עצמנו.

ההחלטה אם לעשות או לא היא בעצם ההחלטה שלנו להתמודד עם הפחד.

ואוו.


ומה לגבי הפחדים? מי מנהל את מי? אתם את הפחד או הפחד אתכם?


שלב בנית התוכנית, השלב החמישי הוא בשליטתנו המלאה. אנחנו נתקעים בו בד"כ בגלל חוסר במשאבים. כסף, ידע, מיומנות אישית של תכנון ,ניהול זמן וכדומה. כולל גם מיומנות של תקשורת, האצלת סמכות, בקשת עזרה וכו.

מתאמנים שנתקעים בשלב הזה זקוקים בד"כ לעזרה בהבנה וקביעה של מטרות ריאליות. להבנה איך מגדירים מטרות SMART ואיך בונים בקרות נכונות ומתאימות לתהליך. (כן כן, זה המהנדס שבי שקופץ פה בשמחה)


איך אתם בבניית תוכניות עבודה? עושים או לא?


מי שכבר הגיע לשלב הפעולות, השלב השישי של הביצוע. אחרי שחשב על רעיון שעושה לו שמח בלב, דמיין אותו מרגיש שבהחלט מסוגל להרים אותו, שקיבל החלטה ללכת על זה. אחרי שבנה תוכנית פעולה ריאלית לתפארת, אבל לא מצליח להקים את עצמו מהכורסה... זה סימן שהוא חרטטן.


המציאות לא משקרת.


מי שבשלב הזה לא מצליח לפעול זה סימן שהוא נתקע כבר בשלב מוקדם יותר של התהליך רק שהוא לא מודה בזה, לפחות לא לעצמו.


הגורם הראשון שאני בודק כאשר מתאמן נתקע ולא מצליח לעשות את מה שהוא רוצה, זה כמה הוא כנה עם עצמו. כמה הוא מחרטט.

תתפלאו איזה שקרנים טובים אנחנו כשמדובר בשקרים לעצמנו.

הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על מה אפשר ואי אפשר הם מדהימים ויכולים לפעמים להיות בסיס נפלא לספר מדע בדיוני.


באימון אנחנו אומרים ש"אדם לא יכול לראות את התווית של הבקבוק שבתוכו הוא נמצא". ובלי פרספקטיבה חיצונית ועזרה אנחנו לפעמים לא יודעים שאנחנו מספרים לעצמנו סיפורים.


אגב אנחנו תמיד מספרים לעצמנו סיפורים. השאלה היחידית הרלוונטית היא רק האם הם מקדמים אותנו אל המטרות שלנו או לא.

אם אלו סיפורים מקדמים או סיפורים מעכבים?


אל תכעסו עלי אבל לסיום חייב לשאול אתכם. מה המציאות שלכם מספרת? איזה סיפורים אתם מספרים לעצמכם?

ומה גיליתם? שאתם חרטטנים או לא?

והכי חשוב. מה אתם מתכוונים לעשות בנדון?


לקריאה נוספת
bottom of page