top of page

פוסט נבחר

מלחמה ושלום


יש לי בסלון חיה מוזרה. מדארוג ארץ ישראלי. מכירים? תמצאו אותו לרוב שרוע על איזו ספה, נוהם, רועם, רוטן. משהו במנגנון השובע שלו גם כנראה מקולקל שכן הוא תמיד רעב. עושה דרכו תדיר לכוון המקרר משמיע קולות מוזרים עמוקים.

פעם כשהתאמצתי וניסיתי להקשיב היה נדמה לי שהמלמול הגס נשמע קצת כמו דיבור, נשבע לכם. מין סוג של משפטים קצרים כמו: "רעבבבבב… מה זה? גררר... סססס" דלת המקרר נטרקת "אין כלוווום...שששייטטט".

במקרים מסוימים מתעורר פתאום המאדרוג, מזנק ממקומו ויוצא בסערה מהבית. בבוקר אנחנו מגלים שכנראה מצא את דרכו חזרה אל המרבץ הקבוע. בדיוק אמרתי לזוגתי שהוא מזכיר לי קצת חתול בהתנהגות שלו, רק שחתולים לפעמים עושים הצגה כאילו הם אוהבים את הבעלים שלהם, מתחנפים, מתייחסים. המדארוג לעומתם מתהדר באדישות שלו כאילו הייתה מעיל פרווה יוקרתי.

סה"כ יצור די נחמד ונקי (רוב הזמן) אבל תנסו לפנות אליו, להגיד לו משהו. נראה אתכם. שולף ציפורנים ומשתלח בסערה מגן בחירוף נפש על… האמת אין לי מושג ברור, רק השערה. מה שבטוח לא חוויה חיובית.

כזו בדיוק הייתה הסיטואציה בשבת האחרונה. בישולים של צהרים, סירים לוחשים על הכירה, מתיישבים לאכול. ניחוחות התבשילים ממלאים את הבית. אי משם מגיח לפתע המדארוג, בהסתערות חושף שיניים לתפוס את מקומו ליד סיר הבשר.

בשנייה הכל מתלקח, סף העצבים בשיאו.

"כן, אתם עשיתם...זה הכל בגללכם..." מלווה בהתנהגות זכרית פרובוקטיבית.

""לא בן, אם רק היית עוצר שנייה, מתייחס...מכבד…" מנסים להגיע, לחדור את השכפ"צ שלו.

במשפט הבא אני מבין ששוב כמו ב 99 אחוז מהפעמים, אנחנו נלחמים על האמת. הוא מחזיק בשלו ואנחנו בשלנו.

מלחמה על האמת שמטרתה לשכנע את הצד השני שהאמת היא אחת והיא שלנו, אין בה תכלית ולא פתרון. לא משנה כיצד תתנהל ובאיזה משאבים נשתמש. לא במיקרו ולא במקרו. לפיכך השאלה הראשונה שצריך לשאול בכל מקרה של קונפליקט היא האם אנו נלחמים על האמת או על הפתרון?

אני חותך את הוויכוח באיבו, מסביר את חוסר הטעם בעימות שכזה. מבקש ממנו להתייחס לתוצאות הרצויות. לבחון מה הוא באמת מנסה להשיג, מה המטרה? האם המלחמה הזו שהוא מנהל תשיג עבורו את המטרה? וחשוב אולי יותר האם הוא מבין את ההשלכות ומוכן לשאת בתוצאות של מלחמה כזו?

שלשה עיקרים פשוטים בניהול קונפליקטים שכדאי לזכור לפני שנותנים לאגו להכתיב את המהלך הבא.

הוא משיב בכמה מבטי זעם מלווים בלשון עוקצנית. הסיבוב מסתיים בכך שהוא נסוג חזרה אל המאורה שלו, כמובן בלווי טריקת דלת סמלית.

ואני מרגיש די חרא נודה על האמת מכיוון שברור לי שלא משנה מה הסיבה, אבל כשאני רב עם אחד מגורי האדם שמסתובבים פה בבית כבר הפסדתי מראש לא משנה מי צודק ומה תהיה התוצאה הסופית.

אני חוזר לנבכי העלילה בספר שהנחתי בצד, אתנחתא רגשית שתאפשר לי התמודדות מאוחרת יותר, ניטרלית יותר עם כל המאורע. מופתע לראות את גור האדם חוזר ומבקש שיחה שקטה בצד.

"אבא חשבתי על… הבנתי ש…. אני מבקש סליחה".

אני נותן לו שיקוף קצר של המצב של התחושות שלי ומבקש את סליחתו בעצמי. מבקש ממנו שישקול שינוי בהתייחסות, בהתנהלות, שיתן צ'אנס. מקווה לנצל את חלון ההזדמנות.

"לקחת כל יום בפני עצמו, כל יום הוא הזדמנות חדשה וכל צעד קטן קדימה הוא הצלחה גדולה" אני משנן לעצמי בדרך החוצה. אני כמובן שלא מוותר עליו ונושא תפילה בלב שלא יוותר הוא על עצמו, שלא יוותר לעצמו.

"יאללה אבא בוא, אני מאחר כבר בחצי שעה" הוא גוער בי.

חובש את כובע נהג המונית ומניע את האוטו. אין ברירה, צריך לקחת את המדארוג לשחק עם שאר כפירי השכונה.

קרא עוד

Comments


סינון לפי נושאים
פוסטים אחרונים
bottom of page