מעגל פינות
זה פוסט של ראי לפנים.
מי שלא הסתרק, לא התגלח או לא התאפרה היום, לא בטוח שיאהב/תאהב את מה שיראה/תראה במראה... על אחריותכם.
בדיוק סיימתי ריצה של 30 ק"מ ביער בן שמן על המסלול האדום כשפגשתי את החברים מקבוצת הריצה של Endure אנדיור
"שמע אני חייבת להגיד לך משהו" היא אמרה מאחורי.
הסתובבתי אליה מגרד את המלח מהזרוע שלי. קריסטלים זעירים ונוצצים פזורים על כל הגוף, שכבה דקה ולבנה כמו אבק הפיות שזוגתי מפזרת סביב בדמיון שלה. זו שעושה פו בכנפיים ומעיפה אותך גבוה למעלה.
חם יחסית היום, ולמגינת ליבי אבק הפיות שלי הוא רק תוצאה של עבודה קשה, 3 שעות על המסלול חשבתי. הלוואי וזה היה כל כך פשוט.
"אתה מתאמן למשהו עכשיו?" הי שאלה.
"לא בדיוק, אני אחרי מרתון, שומר על הכושר, את יודעת איך זה..."
"תשמע, זה לא יאומן. ראיתי אותך רץ אין דברים כאלה. אתה לא מוותר הא?"
"איך אתה עושה את זה?"
הסתכלתי עליה בחיוך. "לא מעגל פינות..." אמרתי וראיתי איך האסימון יורד.
מעגלים פינות או לא?
עיגול פינות זו סוג של אסטרטגיית חיים. מי שמתנהל כך מעגל את כל הפינות בחיים שלו ומי שלא אז לא.
הפינות בחיים הן חדות, שורטות ומכאיבות לפעמים. אבל בדיוק כמו שהיינו ילדים קטנים ומילאנו בצבע צורות על הדף, גם היום אנחנו יודעים, שתמונת החיים של מי שמדייק וצובע היטב עד הפינות, יוצאת יפה ברורה ומובנת. סוג של אומנות שכייף לתלות על הקיר ולהתבונן בה.
ומה הוא העבר חוץ מאוסף התמונות הפרטי שלנו, זה שאנחנו תולים על הקיר של החיים.
אז מה? עושה הכי טוב שאני יכול בכל סיטואציה, בכל מצב או לא?
יש אנשים ששאלה כזו מלחיצה אותם. מטרידה אותם. מייצרת מיד תחושה של עומס ושל קושי גדול.
זה המון עבודה וזה נורא קשה לעשות כל הזמן את ההכי טוב. ואם לא בא לי היום? עכשיו?
עזוב אותי באמש'ך.
ויש את המתאמן שיספר לי שהוא דווקא כן עושה חלק מהדברים הכי טוב שיכול ויש דברים שלא...
אבל האמת היא שמה שהוא עושה הכי טוב זה לספר לעצמו סיפור מעולה.
רק שהסיפור הזה לא מקדם אותו לשום מקום.
עובדה – בדיוק בגלל זה הוא יושב אצלי בקליניקה.
החוכמה היא לא לעגל פינות דווקא כשקשה, כשזה נחשב. כשיוצאים מאזור הנוחות וזה מרגיש ממש, אבל ממש לא נוח.
נקודת המבט שאני פיתחתי עם השנים היא שיש לי חובה להפיק ערך אמיתי בכל דבר שאני עושה. אם כבר החלטתי להשקיע את הזמן שלי במשהו אז כדאי שיצא לי משהו מזה. שאני אהנה מזה.
זו החובה והזכות שלי כלפי עצמי.
כי האלטרנטיבה היא בזבוז זמן, אכזבה, תחושה של החמצה, שיפוטיות, ערך עצמי נמוך, הלקאה עצמית, ענישה עצמית, דימוי עצמי נמוך, כעס, מלחמה פנימית... שאמשיך?
לצערי, הדבר הכי גרוע בעיגול פינות הוא שמי שעושה את זה, עמוק בלב יודע שהוא עושה את זה.
ואגב, כשאני אומר "שיצא לי משהו מזה" אין לי שום כוונה לדברים חומריים או תועלות כלפי אחרים. הכוונה היא "שיצא לי" כלומר שאני אגדל, אתפתח, אלמד, אעצים ואשפר את עצמי כתוצאה מזה. בהשוואה לעצמי (הישגיות) במישור הרגשי, הרוחני - חוויתי, הקוגניטיבי והפיזי.
כי לעגל פינות זה לחסוך מעצמי, למנוע מעצמי את החוויה המיטבית שאני יכול להפיק מהאירוע. למנוע מעצמי את האושר והאהבה שמגיעים לי בזכות.
אני מאוד אוהב את הספר של דון מיגל רואיז "ארבע ההסכמות". מי שלא קרא, מהר שירוץ ויקרא. אני קראתי אותו (יותר נכון שמעתי אותו) קרוב לעשרים פעם כבר ותמיד מגלה משהו חדש...
אחת ההסכמות בספר היא לעשות תמיד את ההכי טוב שלך.
טוב לא המצאתי את זה.
הנקודה החשובה שאסור לפספס היא שההכי טוב שלי לא תלוי בכלל בתוצאות. הוא לא קבוע ויכול להשתנות בכל יום, בכל מצב.
היום הכי טוב שלי זה לרוץ 10 ק"מ, מחר הוא יהיה לרוץ 14 ק"מ.
אף אחד חוץ מכם לא יכול לשפוט או לדעת אם נתתם את ההכי טוב שלכם.
כי זה לא תלוי בתוצאות.
זו התחושה והידיעה הפנימית – ש"אני לא מעגל פינות!"
מה אתם רואים בראי שלכם? אהבתם?
רוצים לגלות פנים חדשות?
אני פה בשבילכם.
