מתחילים לזוז קדימה
פתרון ההתנגדות לשינוי והמהות היא המעבר מנקודת החנייה, מהמצב הסטאטי למצב של פעולה. הנעה לפעולה. המעבר מהתנגדות פנימית גלויה או סמויה לשחרור. להרגיש ראוי לשינוי ולאפשר לעצמנו את התנועה קדימה.
כאשר ההבטחה העתידית – הציפייה להנאה גדולה בעתיד, לא מספיקה בשביל להשתחרר מהאחיזה שלנו בקיים. כאשר אנו נאחזים בסיפור הפנימי שלנו ומעדיפים את האחיזה הזו על פני אלטרנטיבה עתידית טובה יותר. כאשר לא בוער בנו החלום אבל גם חווית המציאות לא מספיק טובה עבורנו. כאשר אנחנו לא מצליחים לצאת מהפרדוקס של השינוי. כאשר אנחנו תקועים.
מה שלמעשה קורה לנו הוא שאנו חיים את הסיפור הזה של התקיעות ומאפשרים לו להגדיר אותנו. היאחזות זו בסיפור הפנימי מקורה בהימצאות על פרשת הדרכים וחוסר הרצון לבחור מסלול חדש. זוהי ההיאחזות בקיים, במה שיש, כי זה הדבר היחידי בו אנחנו מצליחים למצוא הגיון (שהרי אנחנו "תפרנו" למצב התקיעות את הלוגיקה עליו נשען). זוהי השלמה מוחלטת עם מצב התקיעות כזו שהופכת את מציאות החיים הנוכחית לחוויה של אין ברירה לכאורה ובכך מייתרת את הצורך להעמיד את עצמנו מול חלופות אפשריות והתמודדות בבחירה של דרך חדשה. כך גם עושה שירות מצוין בהשקטה של המצפון.
זו העדפה של מצב התקיעות המוגדר על פני האלטרנטיבה של בחירה בה קיים יסוד של אי וודאות. אלו הם חיים במצב של סבילות ותגובתיות לעומת הבחירה בפעולה ויוזמה, זוהי בעצם בחירה מודעת בחיים המונעים מפחד שיש בהם סבל רב.
התקיעות הזו שאנחנו חווים, גם אם לא במודע, היא בעצם בחירה מאוד ממשית, מוחלטת ומודעת לטמון את הראש בחול - ולהתקע.
במצב זה האלטרנטיבות שלנו הן שלש: המשך ההתעלמות מהבחירה המודעת שלנו בתקיעות, קבלה או שינוי.
קבלת המצב הקיים כקבוע ומוגמר. קבלה שיש בה מאפיינים של ויתור סופי ומוחלט על החלום. ובתחושה הפנימית ויתור על המהות שלי כאדם צומח וגדל. עם ברירה, מפאת הסבל הגדול, לפנות לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי כברירת מחדל. אפשרות אותה אנחנו (אתם ואני) אינואטיבית דוחים על הסף בזכות העובדה שכניעה, שקמילה עבורנו היא לא באה בחשבון. ומנגד בחירה באפשרות העדיפה של שינוי הכרוך בהליכה אל הלא נודע. בהתמודדות מול הפחד מלצעוד מבלי לדעת לאן ואתו חווית הקושי שבהתמודדות הפנימית מול הקול הקורא של תת המודע "מפה אני לא זז". כאמור הפרדוקס שבשינוי.
לשנייה נעצור ולא נחמיר עם עצמנו יתר על המידה. זה הזמן לגלות קצת אופטימיות כי התקיעות, חוסר היכולת לבחור, להתחייב לתהליך של שינוי ולהיות מחויב לתהליך הוא מובנה במקרה הזה ולא מרמז על פגם באישיות (חבל הא, פתק מהרופא יכל להיות מוצא לא רע מהתסבוכת...)
היציאה מתקיעות קורית באחד משני מצבים אפשריים: הראשון, סבל גדול מאוד כתוצאה משינוי חיצוני ומאולץ של המציאות סביבנו. משהו סביבנו שלא תלוי בנו משתנה כך שאנחנו לא יכולים להישאר אדישים לו יותר. והשני, ציפייה להנאה, לאושר עתידי גדול מזה שאנחנו חווים כרגע. לגמרי תלוי בנו אבל כאמור לא קורה כי הוא נובע מכשל מובנה במנגנון קבלת ההחלטות. מנגנון המבוסס על היכולת לבצע השלכה רגשית אל העתיד, בחינה של מפת הרגשות על ידי תת המודע ועל בסיסה קבלה של החלטה. (ראו פוסט "לא מחליט עלי")
המנגנון הזה לא יכול לפעול כאן מכיוון שחסרה היכרות מוקדמת רגשית עם חווית האושר הספציפית, השמחה או ההצלחה לה אנחנו מצפים. זהו סוג של Blind Spot בשדה הראייה הרגשי וככזה מונע את היכולת לקבל החלטה. אנחנו פשוט לא מצליחים באמת לראות ולהרגיש את עצמינו מאושרים יותר בעתיד. לכן זוהי תקיעות של מערכת ההפעלה שבנו, סוג של מעצור שכן המחשבה לא מצליחה לייצר רגש חיובי כלל ולפיכך לא תיתכן פעולה בכוון הרצוי.
במקרה הזה נדרש מנגנון חלופי. עוקף של מערכת קבלת ההחלטות הרגילה. בבסיס הרעיון עומדת ההנחה שידיעה נובעת מפעולה ויש חשיבות גדולה מאוד בהתחלה של תזוזה. נזוז קודם, ההבנה והמוכנות יגיעו אחר כך. לא תזוזה גדולה אבל כזו שמספיקה לייצר זווית מבט חדשה. תזוזה שיכולה ללמד אותנו מחדש ולהזכיר לנו מה זה אומר להיות מאושרים ואיך זה מרגיש להרגיש. לכן פה נדרשת העדפה של תהליך ארוך המורכב מאינספור צעדים קטנים על פני קפיצה קוונטית של תהליך פריצת גבול.
לאחר זמן רב בו היינו כלואים בתוך הסיפור הפנימי שלנו ובתחושת האין מוצא מגיע הרגע שאנו מפנימים את העובדה שהתקיעות שלנו היא כאמור בחירה מאוד מודעת ולפי כך ברת שינוי. לאחר מספיק זמ מגיע הרגע בו אנחנו מתעוררים סוף סוף ומקבלים את הדחיפה החוצה. את ההכרה שדי, שכך פשוט אי אפשר להמשיך ומספיק עם ההונאה העצמית הזו. שהברירה היחידה שלנו היא להוציא את הראש מהחול וללכת בשביל השינוי הגם שאינני יודע לאן הוא מוביל ולו בשל ההבנה שזהו השביל היחידי המוליך מהמקום הזה החוצה.
אם זה לקח לכם רק כמה חודשים או שבועות להבין, להפנים, להסגר על ההחלטה ולקבל על עצמכם את המחויבות הזו ראו את עצמכם ברי מזל. ללא עזרה של מאמן טוב זה יכול לקחת לאנשים שנים אם לא תקופת חיים שלמה (אם בכלל).
הביצוע צריך אז להיות הדרגתי תוך הבנה והפנמה שהפעולות עליהן אנחנו מתחייבים פשוטות ככל שיהיו חייבות להיות מדויקות ועקביות, החזרתיות היא המפתח. ללא פשרות, ללא וויתור עצמי ועיגול פינות.
ותחילתה של הדרך לעבר ההשתחררות מהפרדוקס שבשינוי עוברת דרך היכולת שלנו לחזור ולחלום. חלום שיש המכנים אותו גם "התמונה המנצחת", "התמונה המיטבית" או "התרחיש הטוב ביותר". החלימה היא מאותם כישורי חיים שקיבלנו ויש לנו מלידה. אך גם היא כמו כישורים אחרים, במהלך השנים חוותה תהליך של התנוונות (תהליך הביות). זוהי יכולת שאפשר ושיש לעורר מחדש על ידי אימון מתמיד. וברמה הפרקטית להתחיל בחלומות קטנים בדגש על מי אני רוצה להיות ולא מה אני רוצה שיהיה לי או מה אני רוצה לעשות.
החלום הוא תוצאה של אימון הדמיון ובמקביל קבלת השראה מבחוץ. אנו נדרשים להמציא את הסיפור העתידי שלנו מחדש, לנסות ולבצע מעין משחק תפקידים, להיות ובמיוחד להרגיש לרגע כמו הגיבור בסיפור שלנו. וזה לא פשוט וגם דורש יד מכוונת של מאמן. את ההשראה מאידך נקבל רק על ידי אינטראקציה עם העולם החיצוני לנו ובעיקר עם אנשים אחרים. לספר להם על החלומות שלנו ולהקשיב לחלומות שלהם.
החלום הרצוי ובשלב זה עניו ככל שיהיה צריך שיווצר ממחשבה ההופכת לתמונה ממשית שאנו רואים בדמיון כזו שמעוררת רגש חיובי חזק. אם זה לא זה אז חבל לכם על הזמן. ולא, גם דפים שלמים של סיפורים על היום המאושר בחייכם, על מסיבת הפרידה שלכם בעבודה, על החופשה החלומית ואפילו על הלוויה שלכם יעזרו במקרה הזה.
חלום אמתי פירושו מחשבה ספונטאנית החוזרת וצפה בראש במהלך היום יום, כמעט מעצמה ומעלה חיוך דבילי על השפתיים שלכם. אנחנו קוראים לזה חלום בהקיץ. וזו אנשים גם האינדיקציה עבורכם לאוטנטיות שבו.
שיקום היכולת שלנו לחלום היא רק קצה התהליך. רוצים לדעת מה הלאה? מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג. בינתיים אני מפציר בכם, מאתגר אתכם האם תעזו באמת לחלום?
