מתנת הסליחה
יום כיפור. כפרה, סליחה. התבוננות פנימית. תמיד תופס אותי קצת לא מוכן. הבן שלי אמר לי ממש בזמן הארוחה המפסקת (כן אצלנו זו ארוחה ולא ממש סעודה) "אני לא צריך את יום כיפור כדי לבקש סליחה על מה שעשיתי…"
מוזר שאצלנו החילונים מתקשר יום כיפור לסליחה דווקא. לכפרה יש הרי משמעויות רבות ונוספות מבחינת ההלכה (כיסוי - מזעור השפעת החטאים כלפי פנים וחוץ, ניקוי הנפש, ביטול - מחיקת חטאים או תשלום של מחיר אישי בעבור החטאים ועוד) .
האמת, מבחינתי המשמעות לא כל כך חשובה. תעשו פשוט "מחק את המיותר". מה שכן חשוב הוא מה שמשותף לכל המשמעויות כנ"ל והיא הפעולה הקודמת לביצוע הכפרה או הסליחה. הפעולה של הבירור הפנימי. האבחנה הנדרשת של אותם הדברים שצריכים להכנס לרשימה שלי.
אז מה נכנס לרשימת ה"חטאים" ומה לא?
מה הקריטריון בכלל?
פנימי - הידיעה המצפונית, הערכית שפעלתי לא נכון? ובכלל האם אני נבחן רק ברמת הפעולה? ומה עם המחשבות. זה גם נחשב? או חיצוני - רק על-ידי תגובה של הסובבים אותי על הפעולות שעשיתי?
האם הקריטריון הוא גודל או עוצמת המעשה או שצריך להכניס לרשימה רק את הדברים המשמעותיים ביותר ו"להחליק" את השאר?
האם בכלל צריך להכנס לפרטים או שסליחה אחת גדולה, כללית כזאת מכל היקום ומכל האנשים שפגעתי בהם מספיקה?
הרבה דברים לחשוב עליהם.
מזל שיש את יום כיפור.
שנייה לפני שאנחנו קופצים למסקנות, בואו נשאל מה בכלל המשמעות של כל הכפרה או הסליחה הזאת? בשביל מה אנחנו עושים את זה?
לסגור פינה מול עצמי, מול אנשים אחרים, מול אלוהים ולקבל ציון עובר שם למעלה (מי חותם שם על הטפסים בכלל? אפשר בדיגיטאלי? יש Wi-Fi?) סוג של מחיקון או באמת כדי להפוך לאנשים טובים יותר בשנה הבאה?
לא פשוט היום כיפור הזה.
אגב קוריוז קטן למי ששכח, הנצרות התפצלה בין קתולים לפרוטסטנטים בדיוק על הרקע הזה של קניית החתימה על תעודות כניסה לגן עדן…
אני כהרגלי מעדיף לבחון את הסוגיה דרך המשקפיים של המהות. והמהות היא אף פעם לא הפעולות. הפעולות הן רק שיקוף, תוצאה של הפרשנות האישית שלנו למה שקורה איתנו.
אז מה קורה איתנו? באיזו פרשנות מדובר?
בואו נבחן את הסוגייה דרך או בעזרת הפרשנות שלנו למושג הסליחה.
מהי סליחה?
לסליחה שני צדדים. הצד שמבקש את הסליחה והצד שסולח. וחייבים את שני הצדדים כדי שזה יצליח.
ובשביל שהסליחה תהיה כנה ואותנטית צריך לקרות פה תהליך כפול.
התהליך שקורה אצל הצד שמבקש את הסליחה הוא קבלת אחריות אישית ומלאה. אחריות במובן שאני הוא האשם (לא המציאות, הקרמה, הגורל או המזל) ואחריות במובן שאני גם מוכן לשאת במלוא התוצאות של המעשים שלי מתוך ידיעה שלקיחת האחריות מעצימה אותי ולא מחלישה אותי.
התהליך שקורה אצל הצד הסולח הוא של ויתור. מוכנות לוותר על התשלום (תשלום חומרי או רגשי זה לא משנה) שהאחר חייב לי בעבור המעשה שעשה כאשר אני סולח לו. וויתור מעמדה של עוצמה פנימית וידיעה, שעצם הוויתור לא גורע כהוא זה מתפיסת הערך העצמי שלי (ראה אגו). ובנוסף קבלת העובדה שגם לי יש צד באירוע ולקיחת האחריות האישית על החלק שלי. זאת אומרת, דברים לא קורים לי סתם. אני לא סתם נפגע. יש לי חלק משמעותי במה שקורה לי וקורה איתי. אני מבין את זה, מוכן לקחת אחריות על זה ולהתמודד עם זה.
כשאנחנו משתמשים בפרשנות כזו של מושג הסליחה אנחנו מבינים שהסליחה היא בעצם הזדמנות גדולה מאוד. כלי שבעזרתו אפשר לגדול ולהתפתח. ולכן כל פעם שיש לנו הזדמנות כזו אנחנו צריכים לבקש סליחה או לסלוח. מדוע? מכיוון שני המאפיינים שהזכרתי הם נדבכים מהותיים במה שאנחנו מכנים בנייה של "חוסן מנטלי".
זה מאוד ברור ואפילו טריוויאלי שהתמודדות מוצלחת עם קושי, אתגר או משבר עוברת קודם כל דרך לקיחת אחריות אישית ואח"כ דרך ביצוע פעולות תוך הישענות על העוצמה הפנימית שלי - הידיעה שלי שאני יכול לסמוך על עצמי שאתמודד ולא אשבר.
הסליחה היא פשוט הזדמנות מצויינת להתאמן על זה (התמודדות עם מצבים) ולחזק את שני הדברים.
וכן - כך להפוך לאנשים טובים יותר כל שנה.
שנייה - אל תתבלבלו. זה לא אומר שעכשיו נתחיל לפגוע באנשים במכוון רק כדי שתהיה לנו הזדמנות להתאמן על סליחה. זה לא עובד ככה!!
כל זה אחלה. עדיין ישנו עוד רובד אחד עמוק יותר.
כשאני מבקש סליחה או סולח, מחפש כפרה אם תרצו ומצליח להשלים את התהליך, אני קודם כל עושה שלום עם עצמי. אני זוכה לעוד קצת שקט. מוריד עוד קצת את רמת הרעש הפנימי שלפעמים מחריש אוזניים.
אני זוכה ביכולת לחשוב בצורה קצת יותר נקייה, לעבד את הדברים בקצת יותר פרופורציה. להבהיר, לנקות קצת יותר את המשקפיים דרכן אני מסתכל על עצמי ועל העולם.
וזוהי אנשים באמת המתנה הגדולה שיש בסליחה.
Comments