ניצנים של פתרון
יש לנו נטייה לנסות ולעבור את כל 4 השלבים של פתרון בעיה במהירות הכי גדולה שאפשר. כי למה לבזבז זמן. אם יש בעיה, בואו נפתור אותה כמה שיותר מהר.
זו נראית הגישה הנכונה ביותר.
מסתבר שלאו דווקא.
משחק החשיבה הזה שאתם רואים בתמונה הוא אחד החביבים עלי. ובכלל משחקי חשיבה שהם תלת ממדיים, לדעתי, הם מקור של עונג מיוחד.
הם מאפשרים לי לאמן את השריר של "החשיבה מחוץ לקופסה". הם מתגרים באינטלקט שלי בדרך שהיא לא מתריסה, ומאתגרים בסוג של מלחמת מוחות ביני לבין הממציאים שלהם.
יש בהם יופי מיוחד שכומס את גאונותו של היוצר, זו שפורצת בנוכחותה האילמת ברגע שרק תעז ותיגע בהם.
משחק חשיבה הוא בעיה שיש לפתור. והמשחקים הטובים שבהם אף מציבים בעיה כפולה. לפרק את השלם לחלקיו ולהרכיב את החלקים לשלם שוב. לאו דווקא בסדר הזה.
משחקי חשיבה שמונחים על המדף שלי הם בדיוק כמו הבעיות שיש לנו בחיים. ותמיד יש לנו בעיות.
למעשה "שאת הצרות של אדם תמיד תהה מלאה". אדם יכול להרגיש מוכרע תחת החוויה של עומס הצרות בחייו בין אם הוא נהג המונית באשדוד או נשיאה של אומה גדולה.
ובדיוק כמו עם משחק חשיבה, צריך לפעמים לגשת ולפתור את הבעיות שלנו בגישה קצת שונה.
רק כדי שנהיה באותו הראש כשאנחנו מדברים על פתרון בעיה, נזכור לרגע שכדי לפתור כל בעיה, חייבים לעבור דרך 4 שלבים. וחייבים לעבור אותם בסדר הזה:
להודות בקיומה של הבעיה
לאפיין את הבעיה
לאפיין את הפתרון המתאים
ולממש אותו בפועל.
חשוב לי להבהיר את השלבים כי תתפלאו כמה מאיתנו מחפשים קיצורי דרך ומנסים לדלג על חלק מהם, או שבכלל מתעלמים מקיומה של בעיה עד שזו מכריעה אותם אפיים ארצה.
בי, חווית הפתרון של חידת הפרח הזו השאירה רושם עמוק, כזה שאני לוקח איתי לכל מקום ונעזר בו בהתמודדות כמעט עם כל מצב.
פתרון בעיה כזו חייב להגיע עם קורטוב של כבוד כלפי החלקים שמעורבים בה. לא ניתן לפתור אותה בלי להכיר בצורה אינטימית כל אחד מהחלקים המעורבים. על קימוריו, על השקעים והבליטות שבו ועל הדרך המיוחדת שבה משתלב עם החלקים האחרים. אלו שמשלימים אותו בצורה מופתית כל כך והופכים את שלשתם ליצירה שהיא פרח.
לא ניתן לפתור את החידה בכוח. לפחות לא בכוח שישאיר את החלקים ללא נזק, ללא שריטה. כוח לא יעזור כאן, רק הבנה עמוקה דרך קצות האצבעות שיסיטו, שידחפו, שיפצירו בכל חלק לשתף פעולה ולזוז למקומו הראוי.
וזה לוקח זמן.
זמן להתוודע, זמן לשכנע, זמן להסכים ולפתור אותה בדרך הראויה.
וזה דורש סבלנות.
כלפי עצמי, על אף התסכול, וכלפי החלקים שמוכנים לשתף איתי פעולה ברצון אם רק אראה להם כיצד.
וכך, פרח המתכת הזה, בגאונות היוצר שבו, השכיל לעורר בי סימנים של הבנה, לגדל בי ניצנים של פתרון. עד שנאות להראות לי את צופן ליבו ולהתפרק מנשקו.
פתרון הבעיות שלנו לפעמים לוקח זמן. לא בגלל שלא ניתן ליישם את הפתרון מהר, לא בגלל שחסרים משאבים למימוש הפתרון, או שאנחנו לא מוכנים לשלם את המחירים. אלא מכיוון שהצדדים המעורבים זקוקים לזמן.
זמן שיאפשר את פתרון הבעיה ובו בעת גם להשאיר את חלקיה שלמים, בריאים, חסונים וחזקים. גם פיזית אבל בעיקר נפשית ורוחנית.
