נשבר לנו
“אוכל בכפייה" מכריזה המלצרית ומסדרת על השולחן את קינוח הקוקוס, מוסיפה כפית גם בשבילי. תלתלים שחורים וקופצניים מעטרים את מסגרת פניה הצרים, הדים קלושים לדמותה האנרגטית, לעיניים המסבירות ולחיוך הגדול שנסוך על פניה.
"אבל לא ביקשנו…" את האמירה היא עוצרת בשחוק, "אלינור בוחרת עבורכם את האוכל שהיא רוצה" היא יורה לעברנו, "טוב, תודי לאלינור בשמנו" עונה זוגתי בהשתוממות מה ובלי להתבלבל.
"אבל אלינור היא אני" היא מסבירה במבוכה ומבינה לפתע, "שוב דיברתי על עצמי בגוף שלישי? זה סימן שאני כנראה מאוד עייפה" צוחקת ונעלמת בין השולחנות החומים, משאירה אותנו להתמודד לבד מול שפעת הקלוריות והסוכרים.
תל אביב, אחד עשרה בלילה. ספונים על שולחן פינתי במסעדת הוויט-הול. המלצרים סביבנו מנקים שולחנות אחרונים, בצד מנהל המשמרת כבר סופר בעיניים טרוטות את פדיון היום.
מלצרית בצד המרוחק של החדר שומטת לפתע צלחת וקול שבירתה מפר את השקט היחסי מסביב. מבטנו מצטלבים בחיוך, שוב פעם נשבר משהוא בסמוך אלינו היום.
זה החל כאשר שברנו את המוסכמות והחלטנו על סוף שבוע בתל אביב. כן תל אביב דווקא. זו הרועשת, התזזיתית, החמה והמהבילה. זו שמעליה מרחף תדיר ענן של אובך ופיח, פס שחור המעיק ומכסה את האופק כל בוקר מדרום אל צפון.
לשם, אל מדמנת הערכים, אל העיר שבה קורה הכל - וגם לא קורה דבר שמנו את פעמינו וגם את יהבנו אם נודה על האמת, בה בחרנו לבלות את סוף השבוע הזוגי.
זה המשיך בנפילה של אשתי על מדרגות הטיילת בואך חוף גורדון, ותודה לאל, חוץ מקצת גאווה לא נשבר כלום. המשיך בסט כוסות שהתרסק בבית הקפה הקיצי בו שהינו, הטלפון מהבת על צנצנת תבלינים חסרת מזל שמצאה את דרכה אל רצפת המטבח מפזרת ניחוחות ואבק מעטש לכל עבר. דרך הזוג הצרפתי ששבר בקבוק יין מהודר על רצפת דלפק הקבלה במלון ממש לידנו וכלה כאן, כאמור במסעדה.
נדמה שמסענו בעיר הגדולה הותיר אחריו עד כה שובל של שברים, מציאות שמשתנה, מתאימה את עצמה סביבנו החדשים שנכנסו כל לפתע לתוכה ללא אזהרה מוקדמת, מפירים את התנהלותה הזמזמנית בצלילים חדשים.
מדברים אל תוך הלילה ואין סוף לדברים גם אחרי עשרים וחמש שנה של זוגיות. פגישות שאנו מבימים בקפדנות ומכניסים ליומן כי הן פשוט כבר לא קורות מעצמן יותר.
האמת את הקרדיט אשתי לוקחת כאן במלואו שכן לילה אחד במלון בתל אביב, חסר היגיון ככל שישמע לי לפחות, נראה לה כדבר אפשרי בהחלט וגם ראוי. האמת, נראה בדיעבד שצדקה. (ושלא תעזו לספר לה זאת כמובן).
יוצאים אל תוך הלילה הקריר ואל לבם של חיי הלילה. צרורות של צעירים נלהבים צובאים על מפתנם של פאבים ומועדונים סביב, מניחים את כבודם העצמי בידיו של סלקטור זעפן, מופקרים לגחמת חסדיו.
"שנרד ונחזור לאורך הטיילת?" אני מציע, קסמו של הים בלילה מושך אותי אליו ומשבי הרוח שהפכו נסבלים הרבה יותר מזמינים להליכה מרעננת. אנו פונים לאורך פרישמן ויורדים לכוון הטיילת.
מזהים קבוצה של אנשים מתגודדים על המדרכה הרחבה ומתקרבים לראות במה מדובר. צייר רחוב יושב באינטימיות מטלטליו, קרוב קרוב אל כן הציור ורושם בקפידה את פניו של בן תשחורת מתבגר.
משהו תופס אותנו בסיטואציה הזו. אולי היה זה הזיכרון המשותף מהטיול האחרון לברצלונה ואולי היו אלו זוג העיניים החיות שנבטו אלינו חסרות פנים מעל לדף הציור. בכל מקרה החלטנו להישאר ולצפות בפנים שצמחו ועלו עם כל משיכת מברשת, עם כל קו שצויר ביד מהימנה ובוטחת.
הרוח קרירה יותר משהיה נדמה בתחילה ואשתי בחיבוק מחפשת מזור. חולפים עוד רגעים ארוכים של שתיקה, וכעת כבר עוסק הצייר בתיקונים אחרונים, נותן את הטאץ' הסופי ליצירה. "שנישאר ויצייר גם אותי?" אני שואל בשקט, מעז בפעם הראשונה בחיי.
הצייר מוציא את זוג האזניות מאוזניו, שובר את מעגל הריכוז ומציין בקול רפה שסיים. קול העומד בניגוד מוחלט לדמותו הגברתנית, מזמין את הנער לגשת ולבחון את היצירה.
כבר כמעט שעשיתי את הצעד הראשון לעבר הגבול, לעבר כיסא הנדונים, והנה נתפס על ידי בחורה פיליפינית שעמדה מסתבר כל הזמן הזה מן הצד, בשקט, ממתינה לתורה.
"שנחכה עוד?" אני שואל בנימה מעורבת.
ערכת הציור מתארגנת מחדש בסדרת תנועות שגורות המתבצעות בדייקנות ויעילות מופתית, תולדה כך נדמה של שנים באותה הפוזה. מצליח הוא בצורה מופלאה לשלוט על כל סביבתו ומציאות שגרת יומו ביד רמה, וכל זאת מבלי לקום מהכיסא כלל.
עצירה מתודית בשטף העבורה כאשר סיגריה נשלפת מתוך קופסת פח מכסיפה בקפדנות צפויה. הוא מושיט יד לכיסו בחיפוש אחר מצית ונשמט באחת לעבר הרצפה. הכיסא המתקפל קורס תחת משקלו הרב בקול פיצוח ואנקה, שובר באחת את השגרה של לילו, של חייו.
בזריזות מפתיעה ובתושייה מדהימה הוא מתרומם, שולף מכיסו סרט בידוד גמיש שכאילו הונח שם במתכוון מבעוד מועד, ומבצע חבישה זריזה של מקום השבר. שתי דקות והוא חוזר להתיישב בפוזה הקבועה שלו כאילו לא היו דברים מעולם.
משהו נוסף נשבר לידנו, נשבר, בודד ותוקן בהינף יד, כי זה פשוט לא בא בחשבון עבורו שיפריע. עתה היה כבר ברור לנו שכאן אנחנו נשארים. לפחות לעת עתה.
תורי מגיע לבסוף. אני מתיישב מולו בטווח זרוע המשיק למרחב האישי. "אפשר סיגריה" הוא שואל מחייך. אני מהנהן בהתחשב בכוון הרוח.
"היכן למדת ציור?" שואלת אשתי.
הוא כנראה מרגיש את הכנות שבשאלתה ופוצח בסיפור חיים קצר. האזניות נשלפות ומונחות בצד, רומז בכך שנאות להכניסנו לתוך סוד האינטימיות שביצירה.
מצטרף לשיחה, גם אני מציע שאלות הנענות בתורן, מכחולים ומברשות מתחלפים בזריזות. "תסתכל בבקשה ישר אלי" הוא מבקש.
עינינו נפגשות ואני הופך באחת להיות האובייקט של הציור, של הרגע. תחושת אי נוחות קלה, אני מאפשר לעצמי במודע להיכנס לרגיעה.
מתי לאחרונה אפשרתי לאדם כל שהוא להתבונן כך עלי, לבחון את פרטי בדקדוק שכזה? מתי אפשרתי לעצמי להבין כיצד באמת רואה אותי אדם אחר? איך אני נתפס בעיניו.
הכנות של ידיו, והדרך הבלתי אמצעית של הציור להגיד את האמת הם ששכנעו אותי לבסוף כנאה לפרוץ את הגבול הזה, להתגבר על הלבטים והחשש ממה שעתיד אני לגלות, וללכת על זה.
"אני צריך קצת מוזיקה, אפשר?" הוא שואל, עוצר לרגע ובוחר מתוך רשימת שירים באייפון. "אני שומע שירים אחרים" הוא מוסיף "של פעם". מניח את הסמרטפון לידו על השולחן הקטן. מוזיקה של הפינק-פלויד מתחילה להישפך בגלים אל חלל האוויר.
"הצד האפל של הירח" אלמותי, חודר ומחבר מתחיל עכשיו. "אני מציר שירים" הוא מזכיר כלאחר יד ומפנה את תשומת לבנו אל אתר האינטרנט ואל גלריית הציורים האמתית שלו. לא אלו מהרחוב. אשתי מראה לי את תמונתו של השיר מתוך הגלריה. ירח לבן וחור שחור פעור בו. צלקות של קרב ונפש כנראה, מתווספות לאזכור אגבי על חלקו במלחמת של"ג, "היה קשה שם" הוא מפטיר ולא מוסיף.
אני מזהה תנועות אחרונות ונמרצות של עבודה, כעת מצייר את רקעו של הפורטרט. תולה באשתי מבט ומזהה הפתעה על פניה.
אשמורת שנייה. עשרים דקות לוקח לו לצייר דיוקן בדרך כלל וכעת עברה כבר כמעט שעה מאז שהתיישבתי על הכיסא. כבר לא נותרו על הטיילת אנשים נוספים הדורשים את מרכולתו בשעה זו. אנחנו סוגרים כנראה עבורו וגם עבור עצמנו את היום.
משיכות אחרונות של טיפקס לבן בכדי להדגיש את הקונטרסט וזהו, נגמר.
אני קם ופוסע לעברו השני של כן הציור. הרגע הגיע. כעת אראה את עצמי כפי שמצטייר בעיניו של אדם אחר. אובייקטיבי ככל שניתן לצפות.
רואה עצמי צעיר יותר, עם זאת הנחישות עדיין ניבטת מעיני. משהו בדמותי, זו הנועצת בי מבט מתוך הדף מדבר אלי למרות שהחליק הצייר מעט מפגמי. אוהב או לא? אני שואל את עצמי על כל המשתמע מכך.
הוא מצייר שירים בדרך כלל ועכשיו צייר אותי בתוך הפינק-פלויד. השיר "המשך לזרוח יהלום משוגע" (Shine On You Crazy Diamond) הווה את ההשראה לדיוקן זה.
ואכן ברקע של פניי זורח ירח לבן דמיוני. כוכבים מעטרים את מסגרתו. מציאות מול דמיון ואולי דמיון בתוך מציאות. האם באמת השכיל לתפוש את המהות של היותי?
למחרת אחרי ריצת בוקר משותפת נפרדנו בצער מה מסוף השבוע שהיה מפתיע למדי. מיוזעים במקצת הלכנו לקנח בארוחת בוקר ישראלית ודשנה.
קמתי לקחת עוד סיבוב של סלט כאשר לידי מאבד לפתע ילד בן חמש את אחיזתו בצלחת. מתרסקת היא בקול רעש גדול וצורמני על הרצפה. "לא, אל תרים" אני מזדעק לעברו כאשר הוא מתכופף בצרתו ובפרצוף המום מנסה לאסוף את השברים.
"זהו, כדאי שנצא מכאן מהר" אני אומר לזוגתי. "עכשיו, לפני שנגרום להרס העיר כולה ולפגיעה בנפש".
תם ונשלם ובעצם רק התחיל עבורנו, בדיוק כפי שכל יום מתחיל שוב מחדש. את השברים של חיינו משאירים מאחור, מצוידים באיזולירדבנד רגשי מחליטים וממשיכים בנחישות קדימה.
את היהלום הזה קיבלתי בשמחה. לשיגעון המתלווה אליו, מעדיף מאידך לתת פרשנות משלי.
