סבטוחה אחת גדולה
כשהכל נראה סבטוחה אחת גדולה, העומס הרגשי הוא עצום, ובאמת כל מה שבא לנו זה לזרוק את הכל ולברוח.
התסכול ממה שלא עשינו נכון בעבר מתערבב עם החשש והפחד מהעתיד. אנחנו לא שלמים עם מה שיש לנו, עם מה שהשגנו, אבל לא מצליחים לראות בדיוק את מה שאנחנו רוצים שיקרה בעתיד.
אלו רגעים מאוד מאתגרים.
מוכר לכם?
לי כן.
האבסורד הוא, שלכאורה כל הידע קיים שם בחוץ. יש מנטורים, יש סדנאות, פודקסטים והרצאות. יש שם ספרים בלי סוף בכל נושא של התפתחות והצלחה.
עדיין, רוב האנשים בממוצע (בתרבות המערב) יתנו ציון 5.5 כששואלים אותם כמה הם מאושרים.
אז למה רובנו לא מסתובבים עם תחושה של אושר והצלחה?
למה יש לנו סבטוחה בראש?
למה לנו זה עדיין לא קרה?
קוראים לזה פער ביצועים.
ובתכלס זה אומר שהבעיה של כולנו היא איך מתרגמים את התאוריה שיש שם בחוץ לפעולות ותוצאות בחיים הפרטיים שלנו?
שנייה תרשו לי לפתוח סוגריים בנושא ולעשות לכם קיצור דרך לפני שאנחנו נכנסים לדיון המתיש והמעיק לגבי מטרות ותוצאות. כי אחרי שמורידים את כל הבולשיט, העטיפות, המסכות ושאר מיני הסוואות שאנחנו אוהבים לעטות כדי להרגיש טוב יותר עם עצמנו, התוצאה הרצויה שלנו היא תמיד אחת.
שיפור ושימור חווית החיים. (מזמין אותכם לדיון איתי בעניין)
אם שנייה נזרום על הנרטיב הזה, גם אם אתם לא מסכימים על המטרות והתוצאות, נסכים כאמור שהאתגר הכי גדול שלנו הוא התרגום של התיאוריה לפרקטיקה.
אז כשהכל נראה סבטוחה אחת גדולה מה עושים?
אפשר להמשיך להתעסק בתאוריה של ההצלחה והאושר, ואפשר גם לא.
פתרון אחד שהוא כן אפשרי, הוא לשאול את עצמנו מה כרגע אפשרויות הפעולה הרלוונטיות עבורנו?
להוריד את הדיון מהמישור הרגשי-חוויתי שמציף אותנו למישור הפרקטי.
לשבת ולכתוב על דף את האופציות שיש לי. איזו פעולה היא אפשרית עבורי עכשיו. לרשום אותן, אחת ועוד אחת ועוד אחת.
ולבחור את הטובה ביותר מבניהן.
הדבר השני שאנחנו יכולים לעשות הוא להסכים להתחייב לעשות צעד אחד בכוון האפשרות שבחרנו.
אחד בלבד.
ואז לבדוק עם עצמנו שוב מה המצב. וכך הלאה.
צעד ובדיקה, צעד ובדיקה.
לקום ממש עכשיו ולעשות את הצעד הקטן ביותר שאני מוכן לקחת.
הפתרון הזה מעולה גם בגלל שהוא מכניס אותנו לפעולה, מזיז אותנו, אבל בעיקר בגלל שהוא מסית את תשומת הלב לעשייה, ל Doing וכך מכניס שקט גדול פנימה.
וכשיש סבטוחה גדולה בראש זה בדיוק מה שאנחנו צריכים. שקט.
כשנכנס שקט, אפשר להרגיע את הקולות הפנימיים, את הצעקות. כשנכנס שקט אפשר להתחיל לחשוב.
אפשר להסתכל פנימה בבהירות ולהבין מה בעצם באמת אני רוצה.
וזה הכי חשוב.
