ציפייה להנאה

"אז מתי תעשו לי את ת'יום הולדת עם החברים?" שאל בני הקטן. תולה בי עיניים חומות במבט שהוא חצי תקווה חצי האשמה על כך שיום ההולדת לא מתחיל כאן ועכשיו ומיד!

מה הוא כבר בקש אחרי הכל? אני תוהה. בסך הכל את האירוע החמישי במספר אחרי המסיבה אצל המשפחה

מהצד שלה, זו עם הצד שלי וההיא בגן ואחר כך בצהרון… ובעצם מי יכול לספור כאשר מדובר בדחפור בן חמש.

לשני הצדדים ברור שהתוצאה תהיה אחת, אז בשביל מה להתחיל את כל סאגת הוויכוחים והשכנועים. המצחיק בכל הסיטואציה הוא שעל אף גילו הצעיר הוא מודע לסודות האסטרטגיה והטקטיקה של העימות לכאורה, לא פחות טוב ממני.

לא, אל תטעו, פה לא הולכת להיות הפקת המאה. גם כך מדובר בילדים רוויי ליצנים והפעלות עד תום. וחוץ מזה, לראות אותו מאושר זו מטרה בפני עצמה ומחיר של כמה שקיות צ'יפס ובמבה נראה סביר בהחלט בהתחשב בנסיבות.

אגב, חשבתם פעם לאיזה כמות של הפעלות נחשפים הילדים בגילאים הרכים? שלשים וחמישה ילדים בכיתה, כמות דומה בצהרון מטובלת בעוד קומץ שנאסף מהחוגים. אם היה מדובר בתכנים לימודיים לחלופין, היינו לבטח מגדלים מזמן חבורה של גאונים.

השאלה עדין עומדת תלויה בינינו וגם הוא עומד ומחכה לתגובה, מה שגורם לי לתהות לגבי הנחישות שמפגין בני בדרך להשגת המטרה שלו. ולעומתו כמה קשה לנו המבוגרים לעתים לגייס את העוצמות האלו ואת הרצון הבלתי מתפשר בדרך להשגת מטרות שלנו.

בבסיס הדרישות של בני עומדת למעשה ציפייה ברורה להנאה, כך אני שם לב. ניכר עליו שברגע בו מובטח לו שיקבל את אשר דורש, משתנה מצב רוחו מקצה לקצה.יש שם ציפייה המעוררת רגש של הנאה עוד לפני שבפועל קיבל את מה שדרש.

הרבה מאוד רגש מעורב במטרות שהילדים שלנו מציבים לעצמם. לעומת זאת מטרות שאינן מעוררות בהם רגש של תשוקה וציפייה להנאה לא מדברות אליהם כלל.

במקרים כאלו נאלצים אנו ההורים לייצר גירוי משנה, חומרי או רגשי, בכדי לשכנע אותם למוש ממקומם, להואיל בטובם ולנעול כבר את הנעלים בדרך החוצה.

וגם אנחנו, רוצים הרבה דברים שונים ומשונים. עבור עצמנו, עבור המשפחה והסובבים אותנו. אבל בדיוק כמו הילדים שלנו, רצונות ומטרות שאינם מעוררים בנו את הצפייה להנאה, יהיו בלתי מושגים עבורנו. לעומתם אלו שאנחנו מצליחים להמחיש בדמיוננו ולראות את עצמנו זוכים בהם, בבחינת הבטחה לא ממומשת עדין, יוצרים את ההד הנדרש, את הציפייה להנאה ולבסוף את התשוקה לקום ולהשיג אותם ויהי מה.

"רק חמישה חברים" אני מסנן לעברו וחותם את הדיון המורכב. מנסה להימנע מהמשא ומתן הממשמש ובא.

להפתעתי, עובר העניין בשלום ובני פונה וחוזר לעבר השטיח בדילוגי קרב. שם מחכה לו הרובוט החדש שקיבל מסבתא.

עוד שיעור לימד אותי הקטן הזה, אני חושב. בגילו הצלחה מעשית והתנהגות מנצחת הם בבחינת טבע שני. צריך להיזהר, רק לא לקלקל זה כל מה שנדרש מאתנו.