ראייה נכונה

ילדים מכסים את עיניהם מתוך אמונה שמה שהם לא רואים לא קיים או מפסיק להתקיים. מכסים את העיניים בכדי להיעלם, בכדי ליצור מציאות חדשה. בתור מבוגרים אנחנו מסתכלים עליהם משחקים כך, מגכחים וחושבים ביהירות מסוימת שהם טועים כמובן ושאנחנו יודעים טוב מהם. שאנחנו המפוכחים כבר לא נוהגים וחושבים בצורה כזו יותר. האמנם?

"המציאות הינה אלא סך כל הפרשנויות של האנשים החולקים אותה". לפיכך האם יש יופי במקום בו אני בוחר לראות רק כיעור? האם יש אהבה במקום בו אני בוחר לראות רק שנאה? האם אני הוא רק מי שאני בוחר לראות ולא מי שאני יכול באמת להיות? האם אנחנו לא בדיוק כמוהם, מעצבים את המציאות בדיוק כראות עיננו?

חוף הים. כפות הרגליים נטועות בחול הרטוב. מכווץ ומשחרר את בהונותי וחופר בחול הרך, ממש על קו המים. כל גל שמסתער בשאגה ומגיע חופן את קצות רגלי בשכבה נוספת של חול רך ומדגדג. רק בכדי לשמוט אותו מיד מתחתי בחוצפה ולקחת בחזרה מעט מהחול שרק הרגע נתן, כשמתחיל במסעו לאחור. גורם לי לשקוע מעט יותר אל תוך הרגע, להתחבר.

עדיין מספיק מוקדם. השמש נוגעת בגבי החשוף, מלטפת. מגע שיש בו רמז לעצמה חבויה שעומדת להתפרץ עוד רגע אם לא אמהר ואכנס למים. מרכיב את משקפי השחייה השחורים, החדשים ופוצח בשחיית חתירה קצובה אל מעבר לשובר הגלים.

יש לי נטייה להיות נאמן לחפצים. במיוחד לאלו שמשרתים אותי היטב ולא בוחרים להכשילני בדיוק ברגע המכריע. על הכלים שלי אני יכול לסמוך. שיהיו שם ויחכו לי בארגז, שיעשו את העבודה, שיפגינו נאמנות בחזרה ליד האוחזת בהם ומטפלת בהם בקפידה. בדיוק בגלל זה נצבט הלב בכל פעם שהולך כלי לאיבוד, בכל פעם שנכנע כלי לשיני הזמן. תגידו שאני סנטימנטלי אבל בשבילי יש בזה קצת טעם של פרידה.

גם למשקפת-השחייה הישנה שלי אני שומר אמונים כבר שנים רבות. והיא לי בדיוק באותו האופן. איתה התאמנתי וביחד שחינו בתחרות איש הברזל הראשונה (סימן לבאות) ומאז עוד עשרות קילומטרים של מים צוננים.

עדשות צהובות, כיסוי מראה מלפנים, אין מה להגיד, חתיכות. והעיקר עושות את העבודה… או כך לפחות חשבתי.

עובר בשחייה את שובר הגלים מול חוף גורדון ומזהה עמוק במים להקות גדולות של דגים, שוחים סביבי ומתחתי. עוברים ושוברים מצד לצד, כגוף אחד במהירות מפתיעה, פשוט נפלא. איך זה שלא שמתי לב שהם נמצאים כאן עד היום? מביט מתחת לקו המים על כפות ידי וזרועותי בזמן השחייה. מפלחות בענני בועות זעירות את פני המים ומצליח אשכרה לראות בדיוק מה אני עושה ואיך לתקן את הסגנון. מוציא את הראש ושולח מבט קדימה מדי כמה תנועות, מזהה ללא כל קושי את הנוף שמסביב ואת חברי השוחים לידי.

מדהים אני רואה. בחווית מציאות של שחייה שהיא אחרת לגמרי. טובה הרבה יותר, מהנה הרבה יותר והעיקר, נכונה לי הרבה יותר.

ובסך הכל מה כבר היה ההבדל? כולה בחרתי (הגם שלא במתכוון) להחליף את העדשות ששמתי מול עיני. לא ביג דיל. גחמה של רגע גרמה לי לקנות משקפי שחייה חדשים שכן הייתי בטוח לגמרי, עד לאותו הרגע במים ממש, שאני לא באמת צריך להחליף את הקודמים. הרי עשו את העבודה מצוין.

סיפור נחמד אתם אומרים, כמעט טריוויאלי. ברור שעדשות פלסטיק נהיות עכורות עם השנים. אידיוט, למה חיכה כל כך הרבה שנים לפני שהחליף.

אתם צודקים.

כשכבר מבינים שיש משהו שמפריע לראות, שמטשטש, מעוות ומפריע, זה בדרך כלל די ברור מה צריך לעשות כדי להחליפו או להסירו לגמרי.

הבעיה היא שלא יודעים בדרך כלל שמשהו מפריע לראות נכוחה. שמה שאנחנו רואים, המציאות שאנו יוצרים היא לא נכונה. קודם כל עבורונו אך גם עבור האחרים סביבנו.

אנחנו לא מבינים שהעדשות העכורות בחיינו הן בדיוק התפישות, הדעות, המחשבות והסיפורים הפנימיים שאנחנו מספרים לעצמנו יום יום במשך שנים. אנחנו נאחזים ברעיון שהדברים נראים בדיוק כפי שאנחנו בוחרים לראות ורואים אותם. האופציה שניתן בכלל לראותם בדרך אחרת לא קיימת ברוב המקרים עבורנו.

האם אני מצליח באמת להאמין, האם אני יודע שחיים מאושרים יותר הם אפשריים עבורי? שחיים בזוגיות טובה הם אפשריים עבורי? שחיים במשקל הנכון, ללא עישון, בבריאות טובה הם אפשריים עבורי? שעבודה בתחום הקרוב ללבי היא אפשרית עבורי? שפיתוח קריירה בתחום מעניין, אותו אני אוהב הוא אפשרי עבורי? שזמן איכות לעצמי ולאהובי הוא אפשרי עבורי? שחיים ללא כעס, תסכול, השוואתיות וקנאה הם אפשריים עבורי?

האם אני מצליח באמת להאמין, האם אני מבין ובאמת יודע מהם כל הדברים שמפריעים ואינם מאפשרים לי ראייה נכונה?