רפלקציות
הולך להיות קצת פילוסופי, אז תביאו כוס תה חם ובואו שבו איתי קצת. יהיה מעניין.
מדי פעם אני נחשף לתפיסות חדשות (עבורי) שמתיימרות לקחת את החיים האלה שלנו ולהסביר מה בדיוק קורה איתנו. איך הדברים פועלים. להבין למה אני עושה את מה שעושה, לבאר את חווית החיים שלנו במלואה. בעבר, בהווה ובעתיד.
השבוע זה קרה לי פעמיים. הראשונה עם תאוריית 4 השלבים של מארק מנסון והשנייה בדייט חפוז עם התפיסה האנתרופוסופית. אגב לצערי I didn’t get lucky.
הסיבה שיש שם כל כך הרבה תפיסות ופתרונות עבורנו היא כי כולנו חווים קושי בחיים, אם תרצו אתם יכולים לקרוא לזה סבל. המקור שלו הוא כמובן הפער בין הרצוי למצוי.
המצוי הוא חווית החיים הנוכחית שלנו והרצוי? חווית החיים שאנחנו שואפים אליה או זו שאנו מנסים להימנע ממנה.
האובססיה להבנת החיים קשורה בעבותות לדחף ההישרדות שלנו, לידיעה שכדי לשרוד ולהתקיים אנחנו חייבים להבין לעומק את הסיכונים וההזדמנויות שם בחוץ, ואלו שבפנים.
לכן הרצון להבין מה קורה איתנו לא נותן מנוח. לכן אנחנו בשלב זה או אחר בחיים נדרשים לשאלה מה הולך פה הרוחות ומה אפשר לעשות כדי לשנות את זה.
חוק ההיצע והביקוש מכתיב שככל שהביקוש גדול יותר, ככל שהסבל בעולם רב יותר כך ימצאו פרשנויות רבות יותר ומגוונות יותר. וזה בסדר גמור ואפילו מצוין שכל אחד יכול למצוא ולהתחבר לתפיסה שעושה לו הכי הרבה שכל. (אני אומר שכל כי הוא קודם לרגש. וגם זו רק תפיסה)
כדי להסביר לכם למה אני מענה אתכם עם כל המידע הזה שחלקכם מוצאים אותו טריוויאלי ואפילו נדוש, אני רוצה שתדמינו את הדבר הבא:
אתם נמצאים במרכזו של חדר מואר. בחדר יש קירות רבים. על כל קיר תלויה מראה שמשקפת את דמותכם מזווית אחרת. המראות מקיפות אתכם מכל צד וזווית.
הדמות שמשתקפת במראה נראית לכם אמיתית לגמרי. מדויקת. ברורה מאוד. בחלק מהמראות משתקפת דמות מדהימה ויפה. אתם רואים שחלק מהזוויות מחמיאות לכם מאוד.
בחלק מהמראות משתקפים חלקים שאתם פחות אוהבים. חלקים שאתם אפילו נמנעים מלהסתכל לכיוונם במכוון.
ובחלק מהמראות משתקפות תמונות חדשות, משתקפים צדדים בכם שלא ראיתם עד היום כלל.
יש לכם את התחושה שאם רק הייתם יכולים להסתכל על כל המראות בבת אחת הייתם מקבלים סוף סוף את התמונה הברורה והמלאה של עצמכם. הייתם מבינים עד הסוף. הייתם יודעים.
וזה נכון. ללא מראות בחיים ללא שיקופים לא נוכל להבין את עצמנו בצורה טובה יותר.
אבל יש טעויות שאסור לנו לעשות.
אסור לנו להתבלבל ולחשוב שהדמות בראי היא אנחנו. כי היא לא.
היא רק השיקוף שלנו. מזווית מאוד מסוימת וצרה. היא התוצר של האור שאנחנו מקרינים כלפי העולם.
אנחנו השלמים עדיין עומדים במרכז החדר.
אסור לנו גם להאמין שאם רק נצליח ונתקן את המראות, את הבבואה שלנו על-ידי מיקום המראה, הזווית שלה, הבהירות או הצבע שלה, משהו בנו באמת ישתנה. כי הוא לא.
אנחנו השלמים עדיין נעמוד במרכז החדר, בדיוק כפי שהיינו. ללא שינוי.
ואסור לנו לשכוח ולהניח שהמראות מראות לנו הכל. צריך לזכור שהן משקפות לנו רק את המעטפת החיצונית. רובד אחד בלבד שלנו, ושיש עולם שלם פנימי שהמראות לעולם לא יוכלו להראות.
רובד שרק אנחנו נוכל להבין.
אם נחליט, וכאשר נעשה את השינוי בנו, ישתנו כמובן גם הבבואות שלנו בהתאם, הרפלקציה שלנו במראות תשתנה.
וזו הדרך היחידה לשנות את מה שאנחנו רואים.
כדי להוריד את הדיון לקרקע, אסביר שכל תפיסות החיים שמציעים לנו, באשר הן, הן רק המראות שעל הקיר. תמיד היו. הן לא אנחנו.
הנקודה שאני מנסה לדייק היא שתפיסות החיים הרבות והשונות שמציעים לנו הן רק רפלקציות של עצמנו. נוכל באמת למצוא בכל אחת מהן בבואות שמשקפות את מי שאנחנו בנאמנות ודיוק רבים.
אבל אסור לנו להתבלבל ולשכוח שהתמונה שהן מציעות היא חלקית. שברים, הבלחות, זוויות בודדות בלבד.
הן רחוקות מלהראות לנו את התמונה השלמה כולה.
אנחנו בהחלט יכולים להיעזר בהן, כל אחד בתפיסה שמדברת אליו, בכדי להבין את עצמנו טוב יותר, בכדי לראות חלקים שהם נסתרים, זוויות שקשה לנו לראות בעצמנו.
רק אל תניחו להן להגדיר את מי שאתם או להתאים את עצמכם להגדרה שהו מציעות.
עדיין אין רק תשובה אחת. רק תפיסה אחת נכונה. כל תפיסה בהגדרה היא רק אוסף מראות שמציג תמונה חלקית.
נדרשת מאיתנו עבודת עומק עצמית, מקיפה ומתמשכת כדי להשלים את התמונה כולה. כדי להבין. כדי לדעת.
לחידה שהיא אנחנו אין פתרון קסם. כי אנחנו לא מקולקלים. אנחנו רק לפעמים בוחרים בפרשנות לא מקדמת שמייצרת חווית חיים לא טובה ואת זה אפשר לשנות.
באמת ארוך מהרגיל הפעם.
גם כוס התה שלי התקררה בינתיים...
כך יצא.
