רק להיות

רק טייסות הזבובים סביב מפרות את השקט שסורר כאן.

למעשה, המקום אינו שקט כלל. עסוק הוא בהמיית החיים שלא עוצרת לשנייה, בלחיות את הרגע, בלהיות הוא. זה רק אני שבאזני מהדהד השקט היחסי, האין רעש שקרה פתאום ברגע בו כיביתי את הרדיו ופתחתי את הדלת, מאפשר לדממה להשתלט גם על חלל המכונית.

מדבר. חונה למרגלותיו של הר קנאים. והוא עומד, נישא מעלי בשממונו. צופה, שומר על בקעת קנאים ממערב ועל בקעת ים המלח ממזרח וכתר של מצוקי אבן עטור לראשו. אחת התצפיות הנפלאות שיש על מדבר יהודה.

כבר שעת צהרים. האוהל הוקם, נפרשה המחצלת. כל מטלטלי הונחו במקומם. זהו. לא נותר עוד דבר לעשות. אני כאן.

לא זוכר מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, הייתי ממש לבד. לבד במובן של אין איש בסביבה. גם לא במרחק של כמה שעות הליכה. בלי משפחה, בלי חברים, בלי קולות של אנשים ברקע. ממש לבד. (כלומר אם לא לוקחים בחשבון את נוכחותו של עצמי איתי).

לבד במובן שלא נדרשת ממני שום פניות כלפי חוץ. אין שום דבר הדורש באמת את תשומת לבי וכיוון האינפורמציה הוא חד כיווני - פנימה. פריצת גבול, חדש ומרענן.

אחרי מספיק זמן, אחרי שאתה מאפשר לעצמך להתרגל קצת למצב החדש, אחרי שאתה מעז להפסיק לחשוש מהכלום שקורה סביב וממה שעלול להתרחש אם רק לא תהיה מוכן. אחרי שאתה מבין שבאת בעצם בשביל להשתחרר משרשרת האילוצים האין סופית שבנית סביבך לה אתה קורא מציאות חייך. אתה עוצר לרגע.

אתה מבין שאתה יכול לבלות את ארבעים ושמונה השעות הקרובות בביצוע של מטלות הנגזרות מהשהייה בטבע אבל אז בעצם אתה מרמה את עצמך. כי באת בדיוק בשביל לעשות את ההפך. הגעת בשביל להשתחרר והפירוש של זה הוא פשוט להיות. ללא תכנית סדורה מראש, לאפשר לעצמך מיקרוקוסמוס של יומיים בהם הכל בעצם אפשרי.

רגע. בלי תכנית פרטנית? בלי מטרה מוגדרת? בלי תוצאות רצויות? אז בשביל מה?

כן בדיוק כך. בשביל להיזכר מה זה נקרא ואיך זה מרגיש פשוט להיות. כאן ועכשיו, לחיות את הרגע, לרצות, לבחור ולעשות את מה שמרגיש לך הכי נכון. בכל זמן, כל הזמן, ללא מערכת של אילוצים סביבך.

קל להגיד. הביצוע כמצופה הוא לא מיידי ולוקח בערך יום עד שאתה מתחיל באמת להנות מזה. עד שאתה מסוגל להתחיל ולהכיל את כל השפע הזה שנדמה תחילה כשממה. עד שאתה מצליח להרגיש חלק ממה שקורה סביבך, להרגיש בזרימת החיים סביבך. להצליח ולהיות חלק ממנה.

יוצא לתור את הסביבה. צמחייה דלילה של שלהי אביב נאחזת בנקיקי הסלעים, אלו שעוד נותרה בהם לחות. כתמים של חיים. אדומים ונמוכים העלים, ניגודיות מרהיבה לצחיחותה של הקרקע. זרים לתמונת הנוף הלבן סביב.

עומד על פסגת גבעה ורוח מערבית חמימה שורקת באוזני. משבי הרוח חזקים למדי ובמרחק אני מבחין באוהל שלי כורע תחת עול הרוח הממאנת להרפות ולו לרגע. יש לבצע קשירות של חבלים ולתמוך את פינות האוהל אני מציין לעצמי. תזכורת לכך שאין כנראה באמת מציאות חסרת אילוצים או מחויבות.

או שלחליפין מחיר חופש ההחלטה, כלומר הסרת האילוצים יכול להיות מאוד גבוה. והרי זוהי בדיוק מהותו של כל העניין והדילמה שבין להנהיג ולנהל את חייך לבין התנהלות בתוכם. נתון לחסדי האילוצים שבנית סביבך וכמו המים לזרום בין קירותיו התלולים, החוסמים של יובל הנחל. זה החורץ דרכו ממולי, מטה מטה לכוון ים המלח.

משתעשע בקולות שמשמיעה הרוח השורקת בתוך פי, הופכת את לחיי ושפתי לתיבת תהודה. מעין שריקה הפוכה שכזאת. בדומה לנשיפה לתוך פיו של בקבוק ריק. וקולות השריקה שיוצרת מתמשכים, נישאים הרחק ודועכים במורד הרוח.

השמש יורדת לאט במערב ומשבי הרוח הופכים לקרים יותר ויותר. נראה איך אעבור את הלילה שכן בגדים חמים לא הבאתי. מזל שבתי הכניסה פליז לתוך השק"ש. נראה שהלילה הולך להיות ממש קר.

בוקר. אחרוני הג'יפים שהגיעו בלילה ללון כאן עוזבים. נוסעים בשיירה אטית לקול מנועים נוהמים ושברי סלעים המתפצחים תחת צמיגיהם הרחבים. וכבר חוזר השקט לדרוש את מנוחתו.

יש לכם מושג כמה רעש מפיקים בני האדם וכמה זר הוא הרעש לטבע?

יושב בפתח האוהל ומתמכר לרגע. במורד גבי נושבת רוח קרה, מדקרות לילה אחרונות ובפני יורה השמש העולה חיצים של קרניים יוקדות. רגעים של מעבר. לילה ליום, קור לחום, ובשבילי רגעים של התפכחות. לוקח זמן פשוט להיות ולאפשר לעצמי לשאול את השאלות המהותיות באמת.

עולה ומטפס לראש ההר. הנוף עוצר נשימה (טוב נודה, לזה אחראי גם פחד גבהים קל) פרוש בפנורמה שאין כדוגמתה.

אני מחפש תשובות. תשובות שיאפשרו החלטות, קביעת יעדים וציור עתיד של התקדמות, אבל יודע שתחילה עלי לשאול את השאלות הנכונות. שאלות של איך כן אפשר. שאלות הדורשות היכרות מעמיקה וכנה עם עצמי.

אז באתי לכאן ופגשתי את עצמי. לא ממקום מאתגר של להוכיח לעצמי מי אני כן ומי אני לא, אלא מהמקום של קבלה, הכרה, הבנה, הוקרה והקשבה.

הגעתי לכאן בכדי לאהוב את עצמי מחדש.

אני יודע. זוהי תחילתה של דרך וארבעים ושמונה שעות דיין רק לבשר את תחילתו של שינוי. אהבתי את מה שראיתי ואת מי שפגשתי והשאלות של חיי ברורות לי עתה יותר מאי פעם. יצאתי חזק ומחוזק.

במרום הפסגה הזו. בטבורו של עולם. משקיף על עולם חיצוני ופנימי שאין שני לו בעומק, בגוונים ובמשמעות. צומח ולומד שלפעמים בשביל לדעת רצוי ואפשר לעצור את הכל ופשוט רק להיות.

#להכיראתעצמי