top of page

פוסט נבחר

שיעור באגו


נרשמתי אז הלכתי. טוב נודה, גם לאשתי היה חלק בזה. היא החליטה שאוויר צח, שמש והרבה ירוק מסביב יעשו לי רק טוב. יעזרו לי לצאת מתרדמת החורף בה אני שרוי כבר זמן מה.

התארגנות מהירה, שלוש לפנות בוקר ואנחנו בדרכים עולים לכיוון צפון. ויתרנו הפעם על סופ"ש בצימר, נעלה, נרוץ ונחזור. ככה בקטנה. להספיק ולחזור עד שלוש אחה"צ כי צריך עוד להספיק שתי פגישות מתוכננות בקליניקה ואח"כ גם את הבישולים של שבת…

זה שאני לא מתאמן כבר חודשיים, טוב כמעט שלושה אם נהיה כנים, ובעצם מאז הטריאתלון האחרון באילת אי שם בינואר לא הפריע לי לדבוק בתוכנית המקורית ולהחליט לרוץ בכל זאת את המסלול הארוך של 30 הקילומטר במרוץ הרי הגעש. https://volcanorun.co.il/

הזנקה, מסתערים בחוד על השיפון ויורדים חזרה, ממשיכים בישורת קצרה. כבר אחרי העליה ליוסיפון הבנתי שמשהו לא טוב קורה אתי. זה התחיל בזה שצעדי הריצה ששמעתי מאחורי החלו מתקרבים יותר ויותר ופתאום עוקף אותי אחד הרצים. ואז עוד אחד, ואז עוד אחת ועוד רבים בזה אחר זה.

למרות התחושה הכללית הטובה, מתחילים לשדר לי שרירי הרגליים סימנים של היתפסות. בהחלט לא מצב שאני מורגל בו, מחשבות של ספק בשל גודל האתגר והיכולת לעמוד בו מחלחלות וצפות מדי פעם. מבצע תרגולת היתפסות של מגנזיום ומלח אבל לא נראה שזה מזיז משהו ברגלים. מתחילים לעלות לרכס בשנית (זה עם חוות טורבינות הרוח) ואני מבין שאין ברירה וצריך לעבור להליכה בעליה.

שנייה, מה הולך פה? עצמי גוער בי. גם מתחיל להזדנב מאחור וגם הולך בעליות? זה מירוץ או בדיחה? מה עובר עליך בנאדם?

ובכל זאת הכל כל כך יפה פה, מזג האוויר הוא נהדר, הרמה ירוקה ופורחת השנה כאילו מנסה לפצות על השנים השחונות שעברו עליה, הנופים מלאים מים, מאגרים מלאים וסביבם נאות דשא ירוקות כאילו לקוחים מנופיה של מדינה אחרת, ממציאות שונה. כיף גדול.

ירידה מסולעת, צעד אחד בלתי נשלט על רגליים עייפות מדי ותפוסות מדי, שיט… והדבר הבא שאני רואה הוא סלע שמתעקש משום מה לטוס במהירות מבהילה לכוון הפנים שלי...משקפיים שנמעכות..ידיים שלא מצליחות לבלום את הנפילה וחבטה הגונה במצח.

שקט.

"אתה בסדר" אני שומע קול מאחורי.

"הכל תקין" אני עונה ומרגיש טיפות של דם זולגות לאיטן על המצח והאף. אני רואה אותם, שני רצים, גבר ואישה ולפי הפרצוף שלהם אני מנחש שאולי לא באמת הכל אצלי תקין. קם בזהירות תוך כדי ביצוע הערכת נזקים.

"קח שתה משהו" היא אומרת ומאיצה משותפה לריצה להעביר אלי בקבוק של מים צוננים.

"תודה, אני באמת בסדר" אני מוסיף. ראש, אף, יד, שתי ברכיים פצועות אבל לא נראה לי שנשבר משהו משמעותי אז מה העניין, על מה הם עושים מהומה?

"אתה בטוח שאין לך סחרחורת" היא שואלת והפעם אני ממש שומע דאגה בקולה.

"כן, הכל טוב". אני מחזיר.

צפוי אני חושב. עם תשובות כמו שלי לעומת איך שאני נראה היא לבטח חושבת שיצאתי מאיפוס לגמרי.

"מה שמך?"

"דנה", "אני דנה וזה..אמיר" (איש אני מצטער אבל לא בטוח שזה השם, חזור אלי כדי שאוכל להודות לך כראוי)

"תודה דנה שעצרתם, מאוד מעריך את זה".

"מה זתומרת?, ברור שנעצור, איך אפשר שלא?". אני מבין פתאום שבאמת אכפת לה וזה נוגע. עמוק בפנים.

"ממש לא טרוויאלי" אני משיב "תתפלאי כמה יש בינינו של טורחים לעצור..." ומריץ בראש את סיפור ההתרסקות של רוכב בישראמן האחרון.

מנקה משקפיים, מסדיר נשימה. "בואו נמשיך" אני מאיץ בהם וכבר אנחנו חוזרים לרוץ יחד. בכמה מאות מטרים הראשונים דנה עוד רצה לידי, מדי פעם מפנה את הראש לאחור, בודקת. אישה מדהימה. אני פוצח במסע שכנועים שהכל באמת טוב ומשחרר אותם לדרכם.

דקות לאחר שמנת האדרנלין פגה הגוף אומר את שלו. עכשיו כבר קשה גם ללכת. השרירים על סף תפיסה ואני חייב להאט עוד.

דבוקת המרכז כבר חלפה על פני ועכשיו עוקפים אותי גם אלו שבמאסף. הליכה ריצה, הליכה ריצה. ככה זה נראה בקילומטר ה 22. ועדיין, איך שהוא בצורה הזוייה לחלוטין מצב הרוח נשאר מרומם ואני אומר לעצמי, איזה כיף פה ועונה בחזרה אידיוט, מה כיף? נפלת, נחבלת, הכל כואב לך ותפוס מה כל כך כיף בזה?

כל צעד הוא מלחמה קטנה. הקושי מתגבר עם כל דקה שעוברת והאגו ממשיך להציק ולהטריד, שנה שעברה הגעתי מקום חמישי כללי במירוץ ותראו אותי היום. סמרטוט. אנשים סביבי מעריכים אותי כרץ עילית, דוגמא והשראה ומה יגידו עכשיו?

מגיע לתחנת ההתרעננות לפני העלייה להר אביטל. חייב לעצור לכמה דקות. הגוף כואב, צועק די ובמקביל יודע שהאופציה לפרישה מהמירוץ לא עומדת כלל על הפרק. אכלת אותה אני אומר לעצמי, אין לך ברירה אתה חייב להמשיך. רק שלא ברור לי איך בדיוק אעשה את זה.

ריצה בשלב הזה היא כבר לא אופציה, ויש עוד 7 קילומטר בערך לסיום. מחשבה מנחמת עוברת בראש, תתייחס לזה כמו עוד טיול יפה בטבע, יקח עוד שעה שעתיים וזה יגמר.

החבורה הנפלאה של NRspirit עוברת גם היא בתחנה, מסתכלים עלי בפליאה. גם הם וגם אני לא ציפינו למפגש הזה, האכזבה מעצמי, מהמצב אליו נקלעתי ביודעין מכה ביתר שאת. מתיישב בצד, חלבה וכוס מים. ומה עכשיו?

עכשיו ממשיכים!

איך? צעד ועוד אחד, ואח"כ עוד אחד. הפוקוס הוא רק בצעד הנוכחי, וזה שאחריו. השרירים כואבים ומאיימים להיתפס גם תוך כדי הליכה, מצב הזוי לחלוטין, אבל בשלב הזה זה לא משנה הרבה. ברור לי שלא משנה איך אני עושה את זה, בהליכה, במנוחה או על ארבע, אבל לשער הסיום אני מגיע.

ממשיכים ועולים לאביטל, העלייה התלולה בכל המסלול. סביבי נותרו רק האחרונים, המדדים, כולנו בסרט דומה, נאבקים על כל צעד. הפרצופים אומרים את הכל וצורת ההליכה מרמזת על המאבק הפנימי. מקיפים את הפסגה מדרום ומתחילים לגלוש מטה לכוון הבנטל. אני מצליח לדלות מספר צעדי ריצה קלה במהלך הירידה מהרגליים הנבולות בלא הכי וכל צעד כזה מרומם את הרוח ומעלה חיוך של ניצחון.

שני ק"מ לסיום. במרחק אני רואה את דמויות הרצים שמטפסים על כתף הבנטל ומזהה את אשתי דליה עם יחד עם דניס. שתיהן רצו את המסלול הקצר של 15 הק"מ. איזה כיף, נוכל לסיים את המרוץ יחד. דקות ארוכות לאחר מכן עוצר השעון על קצת פחות מ 4 שעות. זהו, סיימנו. עשינו את זה.

שלא תבינו לא נכון. אני אידיוט. לא עושים דבר כזה. לא יוצאים לכזו תחרות ללא הכנה מוקדמת. הכנה טובה. זה פשוט מסוכן מאוד ולא אחראי. ועוד עם נעלים לא מתאימות שגרמו למתיחה חזקה של הקרסול בחימום ואח"כ שוב במהלך התחרות, עם גוף שאינו מוכן דיו לאתגר הפיזי ועייפות שגורמת לחוסר ריכוז ובהכרח לפציעה (במזל יצאתי בלי נזק חמור). אבל את כל זה ידעת גם לפני זה.

ובכל זאת יצאתי כדי לפגוש את עצמי שם, במקום הזה של הקושי, של האין ברירה, במקום של המאבק המנטלי והפיזי האמיתי. יצאתי כדי להבין איך זה מרגיש להצליח בלי להתאכזב מהזמנים. יצאתי אבל לא חלמתי שזה ימצה כל טיפת כח שהיתה בי כך שארוויח בדרך גם את הוויתור על האגו, את ההבנה כמה הוא מגביל, מוביל ומנחה בדרך שהיא לא תמיד באמת מתאימה לי.

יצאתי כי רציתי לצאת מהקיפאון הזמני של החודשיים האחרונים ולהזכיר לעצמי כמה אני אוהב את החוויה, את ההתמודדות, כי באופן הזוי לגמרי אני נהנה גם ובמיוחד כשאני מגיע לקצה (אמרתי, אני איש דפוק).

יצאתי כי תמיד ידעתי את הקושי והמאבק הפיזי בדרך לפודיום ולהישג, אבל רציתי ללמוד גם את תעצומות הנפש שלהם אנו נדרשים לעיתים רק בשביל לסיים.

יצאתי ואני לא מתחרט על זה לרגע. זה היה שיעור מאלף על עצמי ועל החיים. והיום אני מוקיר ומוריד את הכובע גם ובמיוחד בפני אלו האחרונים שעוברים את קו הסיום.

ובנימה פרקטית ההבדל בין טיפשות לגבורה הוא דק ומבוסס רק על התוצאה. אל תעיזו כמוני לצאת למירוץ בצורה כזו. תדאגו להגיע מוכנים לאתגרים בחיים. תמיד.

קרא עוד

Comments


סינון לפי נושאים
פוסטים אחרונים
bottom of page