שנתחיל לזוז?
אם אתם לא רוצים יותר בחיים שלכם, תעצרו. אל תמשיכו לקרוא.
כולכם מכירים את זה שמישהו אומר לכם "הזיזו לי את הגבינה". בגדול זה רעיון משלים לנרטיב של הספר "מי הזיז את הגבינה שלי"? (ספנסר ג'ונסון) והרעיון הוא שהרבה פעמים אנשים כן זזים ומשנים את המציאות שלהם כי אין להם ברירה, שכן נסיבות החיים שלהם השתנו. האמת זה די מתבקש וברור.
ברשותכם, אני רוצה לעמוד על שני עקרונות בהקשר הזה שאולי לא ברורים לאלו מכם שרוצים יותר בחיים האלה. ואגב זו לא בושה לרצות יותר. זה מגיע לכם!
(נגעתי למישהו בעצב חשוף? איי, אני מרגיש את זה עד כאן...)
הראשון הוא שיש קשר ישיר בין היכולת שלי לקבל החלטה ולזוז לבין הסביבה שבה אני חי. לרובנו קשה מאוד עד בלתי אפשרי לשנות משהו בסביבה שאינה משתנה.
להפסיק לעשן כשכל החברים שלי מעשנים.
לשנות מקום עבודה מחורבן ומדכא כשהמשכורת ממשיכה לדפוק.
לפנות זמן לעצמי כשאני עמוס באילוצים של עבודה ובית.
למצוא זמן לזוגיות שלנו כשהילדים יושבים על הראש נונסטופ.
השני הוא קצת יותר טריקי.
כשמשהו הופך למאוד לא נוח, לסבל, אנחנו מוכנים לפעול כדי שזה ישתנה לטובה. בדרך כלל רק כדי לחזור בדיוק למקום שהיינו בו קודם.
אם רבתי עם אשתי, אני מוכן להתנצל ולפצות
אם השמנתי בכמה קילו בחג, לעשות דיאטה ולחזור למשקל שהייתי בו.
אם פיטרו אותי, לחזור ולמצוא עבודה.
אם נפלתי בטיול ונפצעתי ברגל, להבריא ולחזור לג'וגינג שלי על החוף בהרצליה.
למה חשוב כל כך להבין את שני העקרונות האלה?
כי מי שרוצה באמת לשנות משהו בחיים שלו, כי הוא רוצה יותר אהבה, כסף, הצלחה, משמעות, אושר, בטחון ועוד... (מחקו את המיותר) כי מגיע לו יותר, צריך להבין מזה שני דברים:
בשביל שאוכל לשנות משהו, אני חייב ליזום קודם כל שינוי במציאות החיים שלי.
להכניס לחיים שלי חברים חדשים שלא מעשנים.
לחפש עבודה חדשה ולהתפטר אם ממש רע לי.
לצאת יום בשבוע מוקדם יותר מהעבודה כדי להספיק לחוג החדש שלי.
לשלם לביביסיטר, לצאת לבילוי עם אשתי פעם בשבוע ולהסתכל על זה כהשקעה לא כהוצאה.
ובשביל שיהיה שינוי אמיתי ומשמעותי לטווח ארוך, אני חייב לכוון גבוה. הרבה יותר גבוה.
לשבת עם אשתי ולבנות את החזון המשותף שלנו לחמש שנים הבאות.
לחלום את עצמי בריא יותר, חזק יותר, חטוב יותר, עם בלורית שחורה... (טוב אולי זה כבר לא)
לתכנן ולנהל את הקיירה שלי ולא רק ללכת לעבודה עוד יום.
להירשם למרתון תל-אביב ולרוץ בכייף עם החברה 5 ק"מ.
אלו כמובן רק כמה דוגמאות. אבל את המסר כבר הבנתם.
אם נחכה שיזיזו לנו את הגבינה, אנחנו נזוז אבל כנראה נשאף לחזור לאותו המקום שהיינו בו. וזה בסדר גמור.
אבל אם אנחנו רוצים יותר, הרבה יותר, אנחנו צריכים לקחת את הגבינה שלנו ולהעיף אותה בבעיטת וולה ישר אל היציע.
אז למי אתם מחכים?
לכו למצוא מאמן כדורגל מתאים (של החיים)
