הנעה או הנאה?
מתישהו אנחנו מחליטים שמספיק לנו וצריך להזיז את התחת כדי שיקרה משהו בחיים שלנו.
אחרי שכבר טחנו את כל הסדרות וכבר לא נשאר במה לצפות בנטפליקס, וכל דבר שאנחנו עושים נראה לנו כמו שידור חוזר.
מחליטים לבד או במהלך תהליך אימון, מתחילים לפעול בכיוון ושנייה אחרי זה נתקלים בפרדוקס של השינוי.
מגרדים בראש ונעצרים.
כי לא לזה פיללנו.
כשאנחנו יוצאים מאזור הנוחות שלנו, כלומר עושים דברים שאנחנו לא רגילים לעשות, זה מרגיש ממש לא נוח וזה לרוב גם מפתיע אותנו (כאילו שלא הזהירו אותנו מראש)
ולא נוח זו התחושה הזו בבטן של קווץ', של רתיעה, של עומס, של בלאגן, כשכל הגוף רוצה ללכת אבל בדיוק לכוון ההפוך ובראש יש אלף מחשבות למה עכשיו זה בדיוק הזמן הכי לא מתאים לעשות את זה.
המחשבה שרגע אחר כך מגיעה היא, רגע, אז אם ככה מרגיש התהליך של השינוי אז מה זה אומר?
שאם אני רוצה להשתנות אני הולך לסבול כל הדרך?
שאם אני רוצה להתקדם אני בהגדרה לא הולך להנות מזה?
אז מי צריך את כל השיט הזה!
ואז אנחנו עוצרים, וחוזרים אחורה לחיקו החם של אזור הנוחות.
ואומרים שכל העיסוק הזה בהתפתחות אישית, להיות בתוך תהליך של אימון זה אולי נחמד אבל זה לא בשבילנו. עלינו ספציפית זה "לא עובד".
ומוותרים.
על עצמנו.
הבעיה היא שבלהט הדיון הפנימי הזה אנחנו שוכחים עקרון פעולה אחד חשוב.
לזוז זה לא נוח – אבל רק בהתחלה.
אם נעשה את זה מספיק זמן זה יהפוך להיות המקום הנוח החדש שלנו. ואנחנו אפילו נהנה מזה מאוד. אנחנו נהיה יותר מאושרים (כן פולנים, יש דבר כזה).
אבל לרובנו אין את הסבלנות.
אין את הסיבולת והנחישות הנדרשת כדי לצלוח את הזמן הקצר של חוסר הנוחות.
אנחנו רוצים להנות עכשיו.
מיד, ועדיף שזה יגיע עד פתח הדלת שלנו וגם אז שולחים את הילדים להכניס את זה פנימה.
שכחנו מה זה לדחות סיפוקים.
שכחנו את ההנאה שיש במאמץ מכוון.
שכחנו את הסיפוק שיש בעבודה קשה.
נו, איזה מזל גדול יש לכם שאתם קוראים את הפוסט הזה.
שמזכיר לכם את זה.
לאנס ארמסטרונג אמר ש"הכאב הוא זמני, הכניעה היא נצחית". תרשו לי את הפרשנות החיובית במקרה הזה ואת ההיפוך המתבקש שאומר ש"הכאב הוא זמני, התהילה היא נצחית".
אבל אנחנו לא צריכים את כל הפאתוס הזה.
כל מה שנדרש מאיתנו הוא להסכים לעשות את הצעד הקטן הבא לקראת ההצלחה שלנו.
ולזכור שהנעה היא הנאה. בטווח הארוך.
וזה יקרה, אם רק נהיה מוכנים לעשות את כל מה שנדרש.
אז מה החלטתם?
