"להיות אני זה מחיב!"
כשהמנטור והמאמן שלי רן שילון קרא את המשפט הזה בספר שהוצאתי לאור הוא קצת הזדעזע.
למרות שהמשפט הזה "להיות אני זה מחייב" הגיע ממקום מאוד גבוה של סטנדרט אישי בעשייה ובהתייחסות כלפי עצמי. התייחסות שיש בה לקיחת אחריות אישית מלאה מגובה בפעולות.
הוא גם היה נאמן לעקרון שהמעשים שלי משקפים את העולם הפנימי שלי ומהווים סוג של הוכחה לתפישת הדימוי העצמי והערך העצמי שלי.
אם אני מחשיב את עצמי ספורטאי – אני חייב להתאמן בקביעות. להשקיע בכוח, כושר, גמישות, תזונה ומנוחה. חמשת הבסיסים לעשייה ספורטיבית נכונה.
אם אני מחשיב את עצמי כאבא טוב – אני חייב לבלות זמן איכות עם הילדים, להכיר את עולמות התוכן שלהם ולהיות בשבילם מודל לחיקוי והשראה. וכמובן לחבק כמה שיותר.
אם אני מחשיב את עצמי מאמן טוב – אני חייב להשקיע במתאמנים שלי, לעזור להם להיות האנשים המצוינים שהם ראויים להיות ולהגשים את עצמם. להעביר אותם תהליך משמעותי שבסופו יצאו עם תוצאות ועם סט כלים מעשיים להמשך.
אם אני מחשיב את עצמי לבן זוג טוב – אני חייב להשקיע בזוגיות, בזמן המשותף, בהקשבה, באמפטיה. להיות העזר שכנגד, עמוד התווך ובמיוחד לאהוב, והרבה.
אם אני...
וזה לא נגמר.
תרתי משמע.
כי בניגוד למתמטיקה אצלנו זה לא מספיק להוכיח משהו פעם אחת. מי שעסוק בלהוכיח לעצמו שהוא מספיק טוב, יעשה את זה שוב ושוב ושוב. יעשה את זה ללא הפסקה.
ומי שעסוק בלהוכיח לעצמו שהוא מספיק טוב, ימצא את עצמו מתאמץ להוכיח את זה בכל התחומים וילחם בכל החזיתות יחד. כל הזמן.
וזה מעייף. וחמור מזה, זה חסר תוחלת.
רן אמר לי אז, "אתה מבין, אני בשלב שאני כבר לא צריך להוכיח לעצמי שום דבר יותר."
וזה שבר אותי.
כי הבנתי.
כשאתה יודע, אבל באמת יודע שאתה טוב, אתה כבר לא צריך להוכיח את זה לאף אחד. לא לעצמך ולא לאחרים.
"מי שעסוק כל הזמן בלהוכיח לכולם ולעצמו שהוא טוב מספיק, יודע שהוא לא טוב מספיק" (שלי) והוא בטח שלא מאמין בזה.
מלך שנכנס לחדר לא צריך להצהיר על עצמו "אני המלך". ואם הוא עושה את זה, אז הוא לא. המלך.
הלוגיקה מאחורי ההתנהלות הזו של להוכיח כל הזמן שאני טוב מספיק, היא שאולי ברגע מסוים אני סוף סוף אשתכנע בזה בעצמי.
רק שברוב המקרים זה לא קורה.
מכירים את זה שאנשים לא משנה כמה כסף יש להם תמיד ישאפו לעוד. לניצחון הבא, לכיבוש הבא, למיליון הבא.
ומשהו בתוכם תמיד נשאר חלול.
לא משנה כמה ישיגו, כמה ינצחו, כמה בנות זוג יהיו להם, כמה מכוניות, דירות, ועסקים. הם יתנהלו כמו מלכי העולם והרבה פעמים גם יזכירו לנו כמה הם מוצלחים, ועדיין עמוק בתוכם לא יהיה משוכנעים.
שהם טובים מספיק.
אז איך מבצעים את ההיפוך? אך משתכנעים ויודעים שאנחנו מספיק טובים אם לא ע"י ניסיון להוכיח את זה במעשים ותוצאות?
קודם כל מבינים ומסכימים שזו לא הדרך והשיטה.
מבינים שזו תפיסה – אמונה מגבילה שמעכבת מלהגיע לתוצאה הרצויה.
שכדאי להחליף אותה עם הידיעה ש"התשובה אף פעם לא טמונה בשאלה מה אני עוד צריך לעשות בשביל עצמי, אלא בשאלה מה עוד אני יכול לעשות עבור אחרים!" (שלי)
ולהבין שהעשייה עבור עצמי היא רק כלי שמאפשר ואמצעי להתקדמות.
אז כן להמשיך ולעשות את כל הדברים שחשובים לי. אבל לא כי אני חייב אלא כי אני רוצה.
לא כי אני צריך להוכיח משהו למישהו או לעצמי אלא כי אני יודע שכך אני מגדיל את הערך שאני יכול לתת לאחרים. לעולם.
אני יכול לתת רק את מה שיש לי ולכן רוצה שיהיה לי יותר מה לתת!
ולזכור ש"ערך עצמי נבנה כתוצאה מהדברים שאתה עושה עבור אחרים. הוא אינו יכול להתקיים רק על בסיס דברים שאתה עושה עבור עצמך". (שלי)
ומה איתכם?
עסוקים בלהוכיח או שאתם כבר יודעים?
