מי מגדיר אותי?
"נמאס לי להיות אדם מרצה" שמעתי את החבר שלי מסנן אחרי שהבטיח לאשתו "כן, אקפיץ את עדי לתחנת הרכבת ב 8"
"מה איתי?" הוא שואל אותי.
"מתי גם לי יהיה מקום?" הוא מוסיף עם נימה של תסכול אמיתית הפעם.
"אני מרגיש שאני כל הזמן עושה מה שאחרים מבקשים ממני והרבה פעמים מוותר על עצמי..."
"הייתי בפגישה עסקית שלקחה 4 שעות. ידעתי אחרי 45 דקות שלא יצא מזה כלום ושום דבר. נשארתי לשבת בכל זאת מול הנודניק הזה, למרות שהייתי מת לעוף משם ולצאת לסיבוב ריצה.."
ריצוי, פשרה, וויתור?
איך יודעים? מה ההבדל בעצם?
מתי אני מתנהג בחכמה ועושה פשוט פשרה כואבת, מוותר קצת, ומתי אני מרצה?
האם כדי להיות מוגדר כאדם מרצה אני צריך לנהוג כך בכל מצב או מספיק שרק לפעמים?
מי בכלל מגדיר אותי?
כשאני מסכים להקפיץ את עדי הבת שלי לרכבת 10 דקות אחרי שחזרתי מיום עבודה מפרק וממש לא בא לי, זה ריצוי?
כשאשתי רוצה ללכת לשוק מחנה יהודה, זה שחבר קורא לו "מחנק יהודה" ואני מסכים, זה ריצוי?
כשהבוס מבקש ממני לוותר על החופשה המתוכננת באוגוסט ולהישאר בעבודה, זה ריצוי?
ריצוי היא מילה חזקה.
להגיד על עצמנו שאנחנו אנשים מרצים זה לנקוט בעמדת שיפוט מאוד מחמירה כלפי עצמנו.
להגיד על עצמנו שאנחנו אנשים מרצים זה לקבע את עצמנו באותו מצב תודעתי של סבל גדול וערך עצמי נמוך.
להיות אדם מרצה זה להיות במקום של ביטול עצמי, כלומר להסכים שערכי ואמונותיי, הדברים שהופכים אותי למי שאני, יהיו מבוטלים לעומת רצונו של הצד השני.
הריצוי הוא מנגנון פעולה שיש בו סתירה פנימית.
בבסיס הריצוי יש את הכוונה להעלות את הערך שלי בפני הצד השני ע"י כך שאני מתרצה ומסכים שרצונותיו קודמים לשלי וכך אני גם בדיוק פועל, בתקווה שאזכה בהערכה, בכבוד ובאהבה שלו.
בפועל אני משיג בדיוק את ההיפך.
עקרון הפעולה של הריצוי הוא שכשאני מוותר על מי שאני, הצד השני מעריך אותי פחות, אם המסר שלי כלפיו הוא שאני פחות חשוב ממנו, שרצונותיו קודמים לשלי, זה בדיוק המסר שהוא מבין.
שאני שווה פחות ממנו.
מי שלא אוהב את עצמו – לא יאהבו אותו.
מי שלא מאמין בעצמו – לא יאמינו לו.
מי שלא מעריך את עצמו – לא יעריכו אותו.
אז שנייה לפני שאתם חורצים את דינכם כאנשים מרצים שמים לעצמכם תווית שמגדירה אתכם, שמגבילה אתכם ושחונקת אתכם, תבדקו איפה אתם בתוך המשוואה הזו.
האם אתם בחוויה שערככם מבחינת אחרים הולך ויורד לאורך זמן, האם אתם באמת מוותרים על הערכים והאמונות שלכם או פשוט אנשים חכמים שיודעים לבחור את המלחמות שלהם, שיש להם סולם ערכים בריא וגם פועלים על פיו. תבדקו את המינונים, את האיזונים.
וכן, יש מוצא. גם ממקום של ריצוי. הצעד הראשון כמו תמיד הוא להבין את מנגנון הריצוי, את עקרון הפעולה. מיד אח"כ, הסתכלות אמיצה פנימה עם השאלה הנוקבת "מי ומה אני באמת?"
מי מגדיר אותי והאם יש בכלל הגדרה קבועה למי שאני? או שמותר לי להיות גם, וגם, וגם.
מרצים או לא? מי קובע?
