עיוורון רגעי
להתמסר, להתחייב לתהליך ולהתחייב לעצמי בתוך התהליך. הם שני דברים שונים. לא אחת אני פוגש במתאמנים שמצליחים מאוד ביישום הראשון אל נכשלים בסיפא.
לא מדובר בחוסר רצון להצליח או חוסר בכוונה אמיתית להתגבר על הקושי, וגם יש להפריד ולא להכליל בדיון את כל אלו שעבורם התהליך הוא כעלה תאנה ואמצעי לתת מזור למצפונם הדואב. הכוונה כאן היא לאלו שעושים מאמץ אמתי ומכוון אך נכשלים שוב ושוב כאשר פוגשים פנים אל פנים בבעית הליבה שלהם. ביו אם דחיינות, איחורים, אכילה עודפת, כעס, חוסר מחויבות אישית, אי התמדה, כשלון בהשלמת מטרה עד הסוף, חיים ללא תשוקה אמיתית ובקיצור כל אותן בעיות ליבה בתהליך האימון בהן חווים תחושת תקיעות.
זה מתסכל. זה מעצבן ובעיקר מוריד את האמונה ביכולת האישית לעשות שינוי.
מדוע לכאורה נתקע התהליך בדיוק במקום בו השינוי נדרש? למה זה לא מצליח?
הקושי הגדול ביותר שלנו נמצא במקום אליו למחשבה, להגיון ולמודעות אנחנו לא נותנים להיכנס. אלו הם הרגעים בחיים בהם אנחנו עומדים מול התשוקה הבסיסית לספק צורך שלנו כאשר המניע הוא רגשי לחלוטין. הדגש הוא על צורך שמשמעות השגתו היא שלילית ואף הרסנית עבורנו בהתחשב במטרה והיעד של תהליך השינוי.
זהו המקום שבין הגירוי (הרגשי) לבין התגובה (הפעולה) ובדיוק אותן השניות הקריטיות בהן אנחנו לא מצליחים להביא את שיקול הדעת לידי ביטוי.
ישנו כאן פרדוקס, סוג של מלחמה פנימית שכן אנו פועלים כנגד הרצון המובהק שלנו. ברור לנו שאם כן נצליח לעצור לרגע ונאפשר למחשבה, להגיון ולמודעות להיכנס הרי שלא נוכל להמשיך ולספק את היצר ההרסני. ברור שבמודע לא נעשה לעצמנו נזק במכוון (ואם כן הרי שאנו זקוקים לא לתהליך אימוני אלא לטיפול פסיכולוגי). לכן בכדי לספק את הצורך כאן ועכשיו אנחנו חייבים להדחיק את המודע ולאפשר לעצמנו לפעול מתוך דחף אימפולסיבי, כאילו בלתי נשלט.
מה שקורה למעשה הוא שאנו נמצאים בשליטה מוחלטת של הרגש, של תת המודע. ברגעים אלו אנחנו חיים את הכאן ועכשיו במלואם ממש כמו ילדים קטנים. נמצאים ברגע ולא מודעים, ללא יכולת להתבונן על עצמנו מהצד. ממוקדים ב"מגיע לי" ומרצון מדחיקים את ההשלכות ההרסניות והשליליות של ההיענות לצורך.
החסימה התודעתית היא חזקה כל כך עד שכל ניסיון לעצור לשנייה אחת את ההיענות לדחף גוררת תגובה של כעס, תסכול והדחקה גדולים מאוד.
הסירוב להקשיב לקול ההגיון הוא כל כך עמוק עד שלא מותיר ברירה אלא להסחף בצורך העז להגיע לסיפוק. שנייה לאחר מכן כשכבר הגענו למלוא סיפוקנו עולה וצפה המודעות בשאגה גדולה, מותירה אותנו חסרי אונים אל מול הצלפות שוט לשונה החדה. מטיפה מוסר, מעמידה אותנו על טעותנו הגדולה, שופטת לחומרה ומקטינה את הערך העצמי. גורמת לנו להרגיש חסרי יכולת וחוט שדרה. גורמת לנו להרגיש מובסים.
זהו מעגל הרסני. אנחנו פועלים לשיפור ושינוי, חווים התקדמות מסוימת ושוב מתרסקים. עולים ויורדים, שוב עולים ושוב יורדים. אין פלא שנמאס לנו מכל זה ואנו מוותרים לבסוף אפילו על הרצון והמאמץ לשנות. חוזרים להרגלים, לפעולות השגרתיות וכמובן לתוצאות הרגילות שלא מאחרות להגיע.
מה עושים?
הרי בוודאי יש דרך לשבור את מעגל הרוע.
מהדברים ברור שהפתרון הוא הכנסת המודעות, המחשבה וההחלטה דווקא ברגעים של "איבוד הדעת". התאוריה כאן היא ברורה. אבל איך מיישמים אותה הלכה למעשה?
הדרך לעשות את זה עוברת בראש ובראשונה דרך כנות פנימית וקבלה.
הפסקת המלחמה הפנימית וקבלת העצמי על כל מגרעותיו. לא מתוך רצון להישאר כך כמובן אלא בכדי ליצור שקט פנימי, פניות רגשית להקשבה. כשאנחנו נלחמים עם עצמנו אנחנו מפסיקים להקשיב. הצעד הראשון כרוך בהבנה טובה יותר של עצמנו.
הצעד השני מצריך שימוש בהתבוננות והקשבה ובטכניקה של הרחקה בזמן. היות ואנו לוקים בעיוורון רגעי בסיטואציה המדוברת נצטרך להשתמש בהנחייה חיצונית בכדי לצלוח את הקושי הזה.
הבשורה היא שיש פתרון. הדרך לפתרון כמו תמיד, עוברת דרך לקיחת אחריות, מחויבות ומוכנות לקבל עזרה.
