תחת אילוצים
הרבה אנשים מרגישים תכלס שהם תקועים במציאות של אין ברירה. פועלים למעשה תחת נסיבות שכבר אינן בשליטתם ומתנהלים ללא בחירה אמתית. כך בתחום הפרנסה והקרירה, כך בתחום מערכות היחסים וכך גם בתחום ההתפתחות האישית.
הסיפור הרווח הוא הסיפור על איך שהיו רוצים ויכולים אחרת לו רק היה באמת מתאפשר להם, לו היה להם רקע כלכלי טוב יותר, לו רק היו מבשילים עבורם התנאים.
האמונה הפנימית היא שמערכת האילוצים שלהם היא גדולה כל כך והמציאות באמת חזקה מהם כך שפשוט אין להם ברירה אלא להמשיך הלאה מבלי יכולת לשנות את חייהם כפי שהיו רוצים.
משם הדרך מאוד קצרה לתחושות תסכול גדולה, תחושה של אין ברירה ואפילו חנק, להרגשה של בלבול, של חוסר אונים ואפילו פחד. כאשר כולן נובעות מהפער בין מה שהיו רוצים שכבר יקרה לעומת התקיעות שהם מרגישים כרגע ומה שבאמת קורה.
לכן, אמירות מתחום ההתפתחות האישית וההצלחה המעשית שעיקרן בבחירה מודעת של לקיחת אחריות מלאה על חיינו, "כתיבת הסרט" של חיינו אם תרצו, והבחירה להנהיג ולנהל את עצמנו בראש ובראשונה נופלות על אזנים ערלות.
שכן כמו ייתר "משפטי החכמה" שאנו שומעים תחת כל עץ רענן, למעשה אין להם שום תכלית עבורנו אלא אם כן הצלחנו להבין את המשמעות שלהם לגבינו ואיך נצליח להביא אותם לביטוי משמעותי.
מדברים עליהם, ואפילו חוזרים עליהם באזני אחרים, רק שבעצם אין לנו מושג לעזאזל מה עושים איתם. איך עושים את החיבור בין התאוריה לפרקטיקה ואיך כן נוכל לגרום להם לעבוד עבורנו.
אז מה, אני מנהל או מתנהל? מנהיג או מונהג? ומה המשמעות של ניהל והנהגה עצמית לעומת התנהלות במסגרת האילוצים והמחויבויות הנובעים מהבחירות שעשיתי בעבר. בחירות שכאמור גם מגבילות (לכאורה) את חופש הבחירה שלי עכשיו ומעצבות את תפישת מציאות חיי הנוכחית?
האם אין כאן בעצם מלכוד? מפני שלמעשה ההחלטות והבחירות שעשיתי בעבר, באופן מודע וחופשי, הן אלו שמגבילות אותי היום. הן אלו שמייצרות מערכת של אילוצים ומביאות אותי למצב של אין ברירה, של התנהלות כמעט בעל כורחי. כלומר האם התהליך של עשייה תוך ניהול והנהגה אפקטיביים בעבר סופם בהכרח שיובילו למצב של התנהלות בהווה?
אם כך איך יוצאים מהמלכוד ושוברים את המעגל? איך בכל זאת אני מגיע לתהליך של התפתחות אישית למרות מסגרת האילוצים? איך אני שומר על התחושה שאני מנהיג ומנהל את חיי במקביל למגבלות המתחייבות מההחלטות שעשיתי בעבר?
איך אני בכל זאת מצליח לעשות שינוי בחיי במציאות לכאורה של אין ברירה ומתחיל להרגיש טוב עם עצמי. תכליתי, אפקטיבי (ובזהירות נגיד) וגם מאושר?
התשובה היא כמובן שהשינוי הוא אפשרי אבל דורש רמה מסוימת של מודעות. הוא דורש את היכולת לראות את המציאות גם כתהליך מנקודת מבט חיצונית בנוסף על המבט העכשווי של מה קורה אתי עכשיו.
הוא דורש את ההבנה ששינוי בתחושה, בפעולות ובתוצאות נובע קודם כל מהחלפה של מצב התודעה (S.O.M - State Of Mind) ועליו בהחלט יש לנו את היכולת להשפיע. תמיד, ללא קשר לנסיבות בתוכן אנחנו פועלים.
התסכול והפחד שאנו מרגישים כאמור נובע בעיקר ממצב של פער גדול בין הציפייה שלנו מעצמנו ומהסביבה לעומת התוצאות שאנו משיגים ובכדי לפתור את המצב עלינו באומץ - להחליט.
החלטה האם לקבל את מצב העניינים כפי שהוא, היינו לא לבצע שינוי עכשווי, לקבל שהתוצאות כרגע תואמות את רמת ההשקעה שלנו, את המחירים שאנחנו מוכנים לשלם ולחיות עם זה בשלום. או להחליט ששינוי הוא משהו שמוכרח לקרות באופן מיידי. דבר הדורש מאיתנו קודם כל להחליף את הציפיות בציפיות חדשות, להבין את המחיר שנדרש מאיתנו לשלם ולקבל על עצמנו את האחריות והמחויבות לבצע את השינוי.
כלומר כך או כך מדובר בהחלטה ואחר כך בקבלה. בבחירה שלנו איזה פרשנות לתת לאילוצים בתוכם אנו חיים וקבלה מלאה, בלב שלם, של הבחירה. בחירה בין פרשנות של התנהלות סבילה, בה הרגשות שלנו מנוהלים על ידי הסיטואציות והפחדים לבין פרשנות פעילה, בה אנחנו בוחרים לשלוט ב SOM וברגשות שלנו.
העובדה שמדובר בתהליך עוזרת להבין שהחלטות כאלה זה משהו שאנחנו צריכים לבצע כל הזמן. ממש לעמוד על המשמר ולדעת שבכל פעם שמתחילים להרגיש חוסר נוחות, תסכול, פחד וכדומה זה סימן שצריך לעצור רגע, לקחת זווית ראייה חיצונית על המצב ובאומץ לבצע שוב את התהליך של החלטה, בחירת פרשנות וקבלה, תוך ידיעה ברורה שאנו סומכים על עצמנו שנדע להתמודד בהצלחה עם התוצאות. כך אנחנו גם בונים תשתית של הצלחה לטווח ארוך.
בנוסף כמובן צריך לוודא שיש לנו כוון, יעדים ומטרות ארוכי טווח ומוגדרים, ולקבוע מראש נקודות בקרה לאורך התהליך. זאת אומרת לסגל התנהלות חדשה של משוב מתוכנן בזמן ולא רק כתוצאה מתחושה שמשהו התחיל להשתבש בדרך.
עוד נדרשת מודעות של שמירה על גבולות. גבולות שאנחנו שמים לעצמנו בכדי לא להיסחף למחויבות טוטלית שמשמעותה התמסרות. לשמור על על דרגת חופש מסוימת בפעילות, על נצילות שהיא לא 100%. אם לא נאפשר לעצמינו את זה נאבד את היכולת לשמור על האיזון הנכון במתן תשומת לב ראויה לכל תחום ותחום (עבודה, הורות, תחביבים, מערכות יחסים וכו') מה שיפגע לטווח ארוך באפקטיביות שלנו.
לבסוף, הדבר החשוב ביותר אולי שנדרש בשביל לחזור ולקחת את השליטה, הניהול וההנהגה של החיים בתוך מסגרת של אילוצים וחוסר וודאות, היא ההבנה שצריכה להיות הפרדה ברורה בין מי שאני לבין הכובעים אותם אני חובש ביום יום. ואתה הידיעה שהמהות שלי היא לא רק התפקיד שלי, הפעולות שאני עושה והתוצאות שאני משיג, היא רחבה ועמוקה הרבה יותר.
