כעס

כלי מצוין להתמודדות עם קונפליקט או הרגל מגונה?

כן, הכעס הוא בסך הכל עוד אחד מהכלים שאימצנו, כאלו שנועדו לספק אמצעי להתמודד עם מצבים של קונפליקט, של ניגוד אינטרסים, של חוסר התאמה בין הרצוי למצוי. הכעס הוא לא תכונה מולדת אלא נרכשת. מכך כבר משתמע הדבר הברור מאליו שהשימוש בכעס היא בחירה מודעת, לא הכרח. ובטח לא תוצאה בלתי נמנעת של אירוע מתגלגל.

אז, למה אנשים בוחרים לכעוס בכביש, בבית, בעבודה בתוך מערכות היחסים שלהם, על עצמם? הכעס הוא משרת מצוין של הנפש שכן בעזרתו אנחנו מנסים להשיג שלשה דברים חשובים בעיצומו של קונפליקט, במטרה לייצר עבור עצמנו פתרון וודאי ומהיר:

הדבר הראשון הוא החזרת התחושה של שליטה בסיטואציה בעזרת יצירת היררכיה ברורה בין שני הצדדים. הדבר השני הוא העברת האחריות על הסיטואציה אל הצד השני, והשלישי הוא יצירת צידוק מוסרי המתיר את הפעולות הנדרשות של הצד הכועס במטרה להגיע לפתרון מהיר.

ובהקשר זה, חשוב גם לזכור שהכעס משמש אותנו לעתים כסוג של ערוץ תקשורת וכאמצעי להעביר מסרים בין שני הצדדים. מסרים שקשה לנו או שלא ניתן להעביר בשיחה רגילה. מריבות בין בני זוג הן דוגמה מובהקת לכך. כלומר יש מצבים שבהם אנחנו מייצרים מריבה במכוון (במודע או שלא במודע) בכדי להעביר מסר שקשה לנו להעביר בצורה אחרת.

בואו נעשה סדר, נתחיל מהתחלה ונבין שבבסיס הכעס יש תמיד את התחושה של איבוד השליטה על הסיטואציה. הדברים אינם קורים כפי שאני רוצה, כפי שתכננתי. התוצאות אינן רצויות או שונות ממה שהתכוונתי שיהיו.

איבוד השליטה על הסיטואציה והתוצאות של איבוד השליטה הן לא רצויות, מאימות, מפחידות, ולכן נוצר צורך מיידי לשלוט במה שקורה. בבסיס הכעס יש תמיד פחד. וכשנחפור מספיק עמוק נגלה שזה פחד מפגיעה בערך העצמי (באגו) או פחד הישרדותי. שניהם קשורים אגב. טיפ להמשך הוא שאם נזהה את מקור הפחד, נוכל ללמוד איך להתמודד איתו באופן ישיר. כך נוכל לוותר על הנסיון לשלוט כל הזמן על הדברים וממילא על הצורך להשתמש בכעס.

כאשר אני כועס ובמטרה להשיג את השליטה על הסיטואציה, אני חייב קודם כל לתקף את ההיררכיה בין שני הצדדים. כלומר לוודא שהצד השני יקבל את העדיפות והעליונות שלי על זו שלו. יקבל את העובדה שאני מחליט כרגע על מה שהולך לקרות, לא הוא. שיש עדיפות לצרכים ולרצונות שלי על פני הצרכים והרצונות שלו. הדבר הכרחי שכן רק כך אני יכול לקדם את האג'נדה שלי, את הדרך שלי לפתרון דרך החזרת השליטה שלי במצב. וכפי שאנחנו יודעים ומכירים היטב, אכיפת העליונות הזו נעשית ע"י אלימות מסוגים שונים. תקיפה או הפחדה של הצד השני דרך הרמת קול, צעקות, שפת גוף מאיימת, התנהגות של פאסיב אגרסיב ובמקרים קיצוניים אף מגיעה לאלימות פיזית.

כאשר העדיפות מושגת, עוברת במקביל גם האחריות אל הצד השני. כאשר משמעות האחריות היא ההבנה של הצד השני שהוא נושא במחיר של הטעות. שהוא נושא במחיר על כך שהתוצאות הן לא כפי שאני ציפיתי שיהיו, ולכן הוא זה שגם צריך לתקן את המצב. הלוגיקה ברצון להעביר את האחריות לצד השני נובעת מהציפייה שמי שאחראי הוא גם זה שיבצע את הפעולות המתקנות. כלומר שעל הצד השני לקבל וליישם את פתרון הסיטואציה כפי שאני מגדיר אותו. ומיד!

הדבר נכון גם כאשר אני כועס על עצמי. ובמובן הזה הכעס העצמי משמש אותנו (במובן החיובי) כמנוע שמזיז אותנו קדימה.

כאשר מושגת השליטה, מתוקפת ההיררכיה ומועברת האחריות לצד השני, מתגבש צידוק מוסרי אצל הצד הכועס א. לדרוש את הפעולה המתקנת מהצד השני. ב. לעשות פעולות כדי שהצד השני אכן יבצע את הפעולות.

הצידוק המוסרי נדרש כדי שהצד הכועס יוכל להצדיק את הכתבת רצונותיו ופעולותיו, תוך שאוכף אותם על הצד השני ולעיתים גם כאשר דורס את הזכויות של הצד השני. הצידוק המוסרי מאפשר לפתור את הקונפליקט הערכי הפנימי המובנה של הצד הכועס שהוא השימוש באלימות והפגיעה המודעת בצד השני. הצד הכועס חייב מבחינתו להפוך את הכעס ל "כעס מוצדק" מכייון שרוצה להמנע מהחובה להתמודד בעתיד עם תוצאות הכעס, וההשלכות של הפעולות הנובעות ממנו.

כך, בהסתכלות על מנגנון הכעס אנחנו מבינים שתכליתו היא החזרת השליטה ויצירת פתרון מהיר. השיטה היא אילוץ הצד השני לקבל את הפתרון לסיטואציה שהצד הכועס מכתיב תוך יצירת צידוק מוסרי (של הכועס) לפעולות שעושה או דורש שיעשו.

כאשר אנחנו מבינים את מנגנון הכעס, אפשר גם להבין שהכעס על עצמנו קורה משתי סיבות עיקריות. הראשונה היא ליצור צידוק מוסרי פנימי להעניש את עצמנו והשנייה היא לייצר הנעה לפעולה מכיוון שכשאני כועס אני עושה. אני נוקט עמדה ברורה ומתקף אותה בפעולה מיידית. (פאסיב-אגרסיב גם הוא נכנס בקטגוריה). אני הופך מקרבן פסיבי של הנסיבות ליזם אקטיבי הפועל בעצמה ובנחישות למען המטרות והאינטרסים שלי.

ברמה התודעתית הכעס גורם לנו לעבור למצב של "תקיפה" של קרב. ובכך הרבה פעמים מהווה גם גורם מזקק של המחשבה, מאלץ אותנו להיות חדים וברורים בקשר למחשבות, הרגשות והרצונות שלנו. באמצעותו אנו מצליחים להביע אותם במלואם ולתקשר אותם לעצמנו או לצד השני בצורה מדויקת שלא משתמעת לשתי פנים.

סה"כ נשמע כלי יעיל מדהים לא? (במיוחד שאנחנו בצד הכועס של המשוואה)

תוסיפו על כך את העובדה שכעס הוא כלי מולד, זמין, שמחובר עמוק לאינסטינקט ההישרדות שלנו וקיבלתם פתרון מושלם - לכאורה.

ובאמת, תראו לי כלי נוסף שאנו יכולים לאמץ בשעת קונפליקט ושיש בו את כל התכונות המופלגות הללו.

אין פלא איפה שכולנו יודעים לכעוס. למעשה אצל רובנו הכעס הוא הכלי היחיד בארגז הכלים שטרחנו לסגל לעצמנו במהלך החיים בכדי להתמודד עם קונפליקט ולכן הוא לא רק ברירת המחדל אלא גם תכלס האפשרות היחידה.

כאשר הוא האפשרות היחידה ואנחנו בוחרים בכעס כדפוס התנהגות וחוזרים עליו שוב ושוב (ואפילו מחוסר ברירה כי פשוט אין לנו כלי אחר) הוא הופך כמובן להרגל שמהווה לאורך זמן חלק מהזהות שלנו מה"אופי" שלנו. עד כדי כך שאנו משכנעים את עצמנו שפשוט אין לנו ברירה אחרת אלא לכעוס.

שורה תחתונה הכעס הוא כלי מולד, טבעי, בעל יתרונות רבים ולכן לגיטימי, וזה באמת בסדר לכעוס לפעמים. העניין הוא כמו תמיד נושא המינונים. האם הוא כלי עבורי לשימוש במצבים קיצוניים בלבד או כלי שגור לשימוש במהלך היום יום. מה שלא לגיטימי לחלוטין הם העדר כלים נוספים בארגז הכלים שלנו המאפשרים התמודדות עם קונפליקטים ללא פגיעה בצד השני תוך יצירת מצב של Win-Win.

ללא כלים נוספים הרגל הכעס שנותן לנו תחושה של ניצחון, של עליונות, של שליטה (ולו רגעי בלבד) כופה עלינו בעצם יחסים של win-lose ולאורך זמן מדרדר את היחסים שלנו ל lose-lose . שכרנו יוצא תמיד בהפסד ולכן חייב הכעס להיות לא הברירה הראשונה, גם לא ברירת המחדל אלא הבחירה האחרונה. ברירת האין ברירה.

הדבר החשוב ביותר לכן הוא לא להתכחש לכעס או להדחיק אותו כאשר אין אלטרנטיבה אחרת, שכן כך ניוותר בתחושה של פחד, חוסר שליטה, חוסר אונים, של הפסד, של חסר. מה שכן הכרחי עבורנו הוא לפתח כלים ואמצעים נוספים להתמודדות עם קונפליקטים כך שברגע האמת נוכל לבצע בחירה מושכלת בכלי שיקדם אותנו לעבר פתרון רצוי בצורה הטובה ביותר.

עצם העובדה שיש לנו ברירות נוספות קוטעת את האוטומט של הכעס, את ברירת המחדל, מכניסה אופציה של מחשבה, של בחירה ותחושה של שליטה.

דיברנו על שליטה בבסיס הכעס? ובכן זו רבותי היא השליטה האמיתית. היכולת לבחור. לא הניסיון העקר לשלוט במציאות שהיא תמיד מעבר לכוחותינו אלא היכולת לבחור ולשלוט במחשבות שלנו ודרכם ברגשות בפעולות ובתוצאות שלנו. השליטה האמתית באה לידי ביטוי כאשר אני בוחר שלא לכעוס.

הבנתם נכון. בתשובה לשאלה לעי"ל הכעס הוא גם כלי מדהים וגם הרגל מגונה. ובמבט מגבוה אין רע בלי טוב ולהיפך. זה תלוי בנו!

ומה זה אומר עלינו?

קודם כל תחיו במודעות, תבינו איזה תפקיד מגלם הכעס בחייכם. עד כמה הוא מנהל אתכם, ועד כמה יש לכם שליטה בו. ותבחרו.

וזכרו שניתוב הכעס לאפיקים אחרים, חיוביים, אין בו משום הוויתור על השליטה, ההנעה לפעולה וערוצי התקשורת עם הזולת אלא השגת היתרונות האלו בדיוק אך בדרכים אחרות של הקשבה, הכלה, שחרור, אהבה ואופטימיות.