אבן בנעל

מכירים את זה שאתם הולכים לטיול או רצים להנאתכם ופתאום קופצת אבן קטנה ומוצאת דרכה הישר אל תוך הנעל. היא נכנסת באזור הקרסול בד"כ המעצבנת וכשממשיכים ללכת מרגישים אותה יורדת פנימה ומטה עד שמוצאת את מנוחתה אי שם באזור כף הרגל.

כמה קטנה ככה מרגיזה. מנקרת עם כל צעד נוסף שאנחנו עושים ולעתים אף מעיזה לנדוד מצד לצד ולהציק במקומות שונים, דוגמא ומופת לעקביות ולנחישות. בשלב הזה אנחנו עדיין הולכים (או רצים :-)) במטרה לסיים את הדרך, להגיע למטרה. הרי יש לנו עוד כל כך הרבה מה לעשות...

כמה מאיתנו יעצרו לרגע, ישבו בצד, יטרחו להשקיע את המאמץ הקטן ויוציאו את חוסר הנוחות, את הסחת הדעת התמידית הזו מהנעל וכמה פשוט ימשיכו איתה הלאה עד סיום המסלול, או עד הבית, או שישאירו אותה במקומה בתוך הנעל ככה, צ'ופר עבור ההליכה הבאה?

החיים שלנו מלאים באבנים קטנות. הצקות, חוסר נוחות והסחות דעת מהעיקר. אנו מקבלים את עובדת היותן שם מבלי לתת את הדעת שהן לא מחויבות המציאות. מתרגלים להסתובב איתן בין האצבעות עד כי האבנים האלו הופכות להיות חלק בלתי נפרד מהשגרה. "החיים הם לא גן של שושנים", אמונה רווחת במקומותינו ולראיה וכדי להוכיח לעצמנו כי זו אמת לאמיתה אנחנו מניחים לכאבים הקטנים להיות שם, להישאר, להכות שורש. מדחיקים את קיומם ומשלימים עם המצב.

אנחנו לא טורחים לעצור לרגע, להתבונן ולהבין מה צריך לעשות בכדי לשנות את המצב. זה יכול להיות החברה חסרת הטקט שאנחנו די אוהבים אבל לא מצליחים לעצור את החפירות שלה, הרגישות בחניכיים שמונעת מאיתנו לשתות דברים חמים או קרים והופכת אותנו לאנשים "פושרים". החלק שרועד באוטו או המגבים החורקים שמטריפים את הדעת בזמן הנסיעה, העוזרת שמגיעה בשעות שנוח לה ודורשת מאיתנו להפוך את סדר היום בשבילה. הילדים שנזכרים תמיד שיש להם משהו דחוף להגיד בדיוק באמצע השנ"צ בשבת. הכלב הלא ממושמע שעולה ומלכלך את הספות, או להבדיל הכלב של השכן הלא ממושמע שמחרבן אצלך כל יום בחצר. בקיצור כל אותם הדברים הקטנים שעם קצת מאמץ וחשיבה בזויית שונה נוכל לפתור ולהפטר מהם אחת ולתמיד.

אלו בסה"כ אבנים קטנות אתם אומרים, אם נוציא אחת תגיע אחרת, חברה שלה במקומה, אז מה הטעם? תמיד יהיה שם משהו שיעצבן וירגיז. ככה זה בחיים. הרי לא נוכל לכלות את זמננו בטיפול בכל הדברים האלו שכן לא ישאר זמן לדברים המהותיים והחשובים באמת.

נכון. כל דבר במידה. ואין הכוונה היא שצריך להתחיל לטפל בהכל, בבת אחת ומיד. אבל מצד שני אסור להזניח כי אז צצות השלפוחיות ברגל ותשומת הלב מוסטת מהיופי ומההנאה של ההליכה בדרך אל הכאב והקושי.

הבעייה האמיתית בריבוי של אבנים קטנות בנעל היא שמרוב הצקות אנחנו מאבדים את היכולת להנות מהדברים הקטנים (לא פחות) שיכולים להפוך את השגרה למהנה הרבה יותר ואת הימים למשמחים הרבה יותר. אנחנו מאבדים את היכולת להנות ממה שאנחנו ממילא עושים. בנוסף, ריבוי הרעש ממסך את התודעה, לא מאפשר לראות את הדברים החשובים באמת, המהותיים, מונע מאיתנו לפיכך לפעול בצורה יעילה ומשמעותית.

לפעול או לא לפעול זה עניין אישי של שיקול הדעת, בחינת המאמץ, המחירים והכדאיות. מה שכן אנחנו חייבים לעצמנו זה את ההתבוננות, לפחות את זה. שנייה להסתכל על השגרה ולאתר את האבנים הקטנות שנמצאות שם. פשוט לא להסכים לקבל את הקושי, את הסבל, את הרעש כמובנים מאליהם.

להחליט, תוך שמירה על איזון ולמצוא את הרגע המתאים בו נוכל לעצור לרגע, להתרווח בצילו של עץ, ללגום בהנאה מהמים הצוננים שהבאנו איתנו, לפרום את השרוכים, להכניס את היד עמוק עמוק לתוך הנעל ולשלות בהנאה גדולה את זו הסוררת אחת ולתמיד מתוך חיינו.