מה מעולה בזה?

זה בסה"כ עוד אחד מאותם סיפורים על צירוף מקרים דמיוני כמעט, אבל עם תחושה ברורה ומוחשית שהכתובת בעצם הייתה על הקיר. ועדיין אתה עוצר לשנייה, מגרד בראש ואומר לעצמך "לא יכול להיות שזה באמת קורה לי".

וכמו כל הסיפורים הללו תחילתו בתכנית פשוטה יחסית עם סיכון נמוך, "תפורה" מקצה לקצה. מדובר כולה היה בקפיצה קטנה לחו"ל, לכמה שעות. להיפגש, לקחת משהו ולחזור טיק טק לארץ.

בסיכון נמוך אמרתי, אז תפסיקו מיד עם כל המחשבות על קנוניות כאלו ואחרות שהן מחוץ לחוק. סה"כ מדובר הרי בי. יצור די מרובע וצפוי, עם יצר הרפתקנות לחרוג מגבולות החוק שנזנח אי שם בשנות השלושים לחייו, ביום בו מכרתי את הדו"ג היפני שלי... פתאום אני חושב על זה. אם התחלתי להתרפק בערגה על זיכרונות מהעבר זה אומר שהפכתי להיות פתאום "מבוגר"? קריפי.

בכל מקרה, כמו שאמרתי תכנית פשוטה. ובשפתנו Hand Carry. זו הדרך שלנו ההיטקיסטים לחסוך כמה שקלים ולהביא מוצר, אב טיפוס, מהר ככל שניתן לארץ בלי להסתבך עם משלוחים, מכס וכיו"ב, לוגיסטיקות מיותרות. לפורטוגל וחזרה, בקטנה, סיבוב של שלשים ושש שעות, מה כבר יכול להשתבש?

חמש בבוקר, אולם ההמראות עדיין נתון בסוג של עצלות טרום סופ"ש, דיוטי בקטנה, קפה של בוקר, ממהר עם הטרולי שלי לשער 6D. האמת, סמכתי על סוכן הנסיעות שלי שיתפור את הסיפור הזה ולכן לא חפרתי בפרטים. "בריסל איירליינס" נשמע סביר אחרי הכול, ואירופה היא אירופה חשבתי. אז"ש. (אז זהו שלא) האיחור האלגנטי בהמראה הופך לפארסה של חמישים דקות. מתארך ואוכל כמו זחל רעב בסיכוי שלי לתפוס את הקונקשיין בבריסל.

מעביר כרטיס עליה למטוס ונעצר על ידי דיילת קרקע חמורת סבר שלבה חשק פתאום, כך שמתי לב, בטרולי שלי. " הטיסה עמוסה, אין מקום לכבודת יד. תצטרך להפקיד את הטרולי כאן!"

"מה?", "שיט". לא נעול, לא מסומן ומה זה בכלל הסיפור הזה? ממתי לא מעלים טרולי למטוס?

להתווכח או לא?, להתעקש או לא? ומה זה בעצם יעזור? חשבתי. (עוד נחזור לסוגיה הזו בהמשך). בצער עזבתי אותו, לבדו בדלפק, שולח מבט אחרון אוהב וחושב האם כאן נפרדות דרכנו לתמיד?

אני כמעט אחרון בתור כהרגלי להימנע מדוחק, וחייב כבר לעלות למטוס. SMS מהיר לסוכן, ככה על מסלול ההמראה כמעט: "התעכבנו בחמישים דקות, הלך הקונקשיין וכנראה אתו גם הטרולי..."

רק בבריסל קיבלתי ממנו את התשובה החוזרת: "בעסה". מעולה ומאוד מקדם ויעיל חשבתי בעודי מברר עם הדיילת מה עושים עכשיו.

מסתבר שסדר דווקא יש ב"אייר אירופה" ובמקום להפנות אותי בנהל מזורז לטיסת ההמשך לפורטוגל כצפוי, שהרי השער עוד פתוח, בחרו מראש לסדר לי טיול מאורגן באירופה דרך מדריד. איזה מפרגנים! יודעים שבאתי רק לזמן קצר אז מראים לי את כל היבשת זריז, ככה מלמעלה, ממעוף הציפור כמו שאומרים. שלא אפסיד דבר.

ממהר לשער ונפרד באנחה מזוג נעלי הריצה שלי ובגדי הספורט שהלכו לבלי שוב עם הטרולי האומלל. מה חשבתם שהבאתי אתי לאירופה? בגדים להחלפה? ז'קט? פכככ.

וככל שאני מתקדם מערבה, טיסה ועוד אחת, קטנים המטוסים ומתיישנים. כשאנחנו עוצרים ליד מטוס עם מנועי בוכנה, פולפלורים למי שזה לא ברור לו, אני משפשף את העיניים בחוסר אמון. מתקדם ונדחק למושבי הצר במטוס שהוא קטן יותר מהאוטובוס שהביא אותנו אליו.

הדבר הזה יכול בכלל להמריא?

נחתנו. מול מסוע המזוודות בפורטו, פורטוגל. המזוודות מתחילות לצאת בזו אחר זו ומספר האנשים סביבי הולך ומתמעט ככל שעובר הזמן. בשלב הזה ברור לי לגמרי שפשוט אין סיכוי שהטרולי בא לכאן אחרי, אבל בכל זאת מחכה על שנעצר המסוע בחריקה ונדם. שומע מילה בעברית וקולט שאתי בסיפור יש עוד שני ישראלים. מסתבר שלא מדובר בתקלה פרטית כנראה אלא בכשל מובנה. בלית ברירה מכתת צעדי למחלקת אבדות.

יושב מול ערמת תלתלים וזוג עיניים ירוקות, ממלא וחותם על טופס תלונה. קולט פתאום שאני לא כועס, לא עצבני ולא מתוסכל. וכזה הייתי כל היום. משתיים בבוקר על הרגליים, שעות של טיסות, טור באירופה, טרטורים, ללא אוכל (ידעתם שבאייר אירופה לא מגישים שתייה ואוכל בטיסות כלל? אני לא. השטן הוא בפרטים הקטנים ואני שעורי בית לא הכנתי...) ללא שינה, הלך הטרולי, האימון, והפקידה הבובתית, מעבר לתיוק המסמכים וחיוכים לרוב, לא באמת עוזרת ואני עוד עשר שעות כבר צריך להמריא חזרה הביתה.

רגע, אם אני מקבל את המצב כמו שהוא בלי לעשות סצנות לאורך כל הדרך מהארץ עד לכאן זה אומר שאני פראייר? צריך הייתי הלוא להילחם על זכותי, לעמוד על שלי ולנסות לסובב את המצב לטובתי? ואכן היו לי הזדמנויות. זו בכל מקרה הדעה הרווחת לא? אם אתה לא עושה את זה משמע אתה חלש, נכון? החיים ידרכו עליך, ובגדול אתה הולך להפסיד!

המצב נראה די שיט ויכול היה להיות באמת מבעס. ובכל זאת מה מעולה בזה? (לא באמת חשבתם שתצאו ממני בלי קצת חפירות נכון?)

שוב החיים מדגימים שהמציאות היא כאוטית, הדברים לא באמת תחת השליטה שלנו והכל עניין של פרשנות שאנחנו בוחרים לתת לאירועים.

דווקא כשהחיים מזמנים לנו סוג של משבר זו היא ההזדמנות הגדולה שלנו להצמיח ולגדל חוזק מנטלי. לשפר את דרך ההתמודדות שלנו ולצאת חזקים יותר. חוזק מנטלי פשוט זקוק למשברים ואתגרים בכדי להתפתח.

ההתמודדות עם סבל, עם משבר, עם אתגר, עוברת דרך היכולת שלנו לזהות אותו ככזה, להכיר בו, לחוות אותו במלואו ולתת לו לחלוף דרכנו כשאנו מתבוננים בעצמנו ומתמודדים, מקבלים את עובדת היותו ומשחררים אותו הלאה מבלי לאפשר לו להסיט אותנו מהדרך.

אז יצאתי בעצמי למשימה במקום להפיל אותה על מישהו אחר וחסכתי מאחר סבל מיותר. זכיתי בהזדמנות להתמודד עם משבר ולסיים את המשימה בהצלחה ובמורל גבוה. בחרתי לפעול על פי האמת שלי ולא על פי מה "שמקובל". ולא, אני לא מרגיש פראייר. ההפך הגמור.

המזוודה תחזור או שלא, סקוני לא הפסיקו לייצר נעלי ספורט בפעם האחרונה שבדקתי. בחיים או שאתה עושה מה שצריך בכדי להצליח למרות הקושי וחוסר הנוחות או שלא. המציאות בשלה זורקת מכשולים לרגלי אבל אני יודע דבר אחד בבירור, אני סומך על עצמי שאתמודד בהצלחה, תמיד.

חופי תל אביב כבר נראים מבעד לאשנבים של המטוס בדרך הביתה וזוהי אולי ההזדמנות האחרונה שלי להתבונן מבפנים ומגבוה על החוויה של שלשים ושש השעות האחרונות ועל עצמי.

שחררתי.